כשקבעו לנו את הפיזוטרפיה להיום בשעה אחת בצהרים, קצת כעסתי וקצת לא.

ברור היה לי לגמרי שאם אני צריכה להיות באחת בתל השומר, אין שום טעם שאסע לעבודה כי את כל הזמן ממילא אבלה בנסיעות. והמצפון שלי אמר לי שזה מאוד לא בסדר. אבל ברגעים הקצרים שהמצפון השתתק אמר איזה קול נוסף בתוכי, שדווקא לא יזיק לי יום אחד של התנהלות קצת יותר איטית ונינוחה. וכך יצא שאת היום הראשון של החופש הגדול התחלתי ברוגע.

התעוררתי לבד כשהעינים נפקחו בעצמן ולא לצלילו הנורא של השעון המעורר בטלפון, הכנתי לי קפה ושתיתי אותו בגינה לאט לאט, הצצתי קצת בישראבלוג, לא היה אף אחד להעיר, סנדוויצים להכין, שום לחץ לצאת בזמן, אם יש דבר שאני אוהבת בחופש הגדול, זה את הבקרים הרגועים.

והרוגע הזה הגיע ממש בזמן הנכון מבחינתי, בדיוק כשהייתי זקוקה לו יותר מכל.

אתמול היה יום קשה. היתה לנו ביקורת בבית חולים והוציאו לאורן שלושה  מתוך ארבעת הברזלים שהיו תקועים לו בכף היד. (רק שלושה כי העצם הרביעית עדיין לא התאחתה)  האמת שבסופו של תהליך הבנו כולנו (כולל אורן) שהמתח היה גרוע מהדבר עצמו, אבל המכלול היה מתיש. בסופו של יום מצאתי את עצמי כ"כ עייפה שאפילו לדבר לא יכולתי, ולדבר אני דווקא יודעת.

בכל אופן כמו שאמרתי היום התחיל החופש הגדול, ונועה שבתקופה האחרונה נשבתה לגמרי בפעילות של השומר הצעיר, הלכה לעשות "גיוסים" בבתי הספר היסודיים, ואני מסתכלת עליה והיא מזכירה לי את אורן בגילה, חדורה מוטיבציה לתרום כמיטב יכולתה ועוד קצת, והחולצה הכחולה באמת יפה בעיניה יותר מכל העדיים.

והיא יפה בעיני יותר מכל.

עכשיו אני אלך להכניס את הכלים למדיח, ואציץ בעבודה שלי כי היום אני על תקן עובדת מהבית.