שבין יום שישי ליום שבת, בעצם כבר קצת אחרי קו התפר, עוד מעט שעה בתוך השבת.

אני יושבת פה, טיפה עצובה. לא, אין סיבה מיוחדת, סתם.

גם אין לי שום דבר מיוחד לכתוב עליו. סתם מתחשק לי לראות את המילים מצטיירות להן על המסך הלבן.

א' כבר ישן, אורן יצא עם חברים, נועה עלתה עכשיו לחדר שלה. לפני שעה בערך היא שאלה אותי אם מישהו ענה פעם על השאלה מהי משמעות החיים. אמרתי לה שהרבה אנשים ניסו, אבל אין תשובה אחת נכונה. משמעות החיים היא החיים עצמם. התוכן שאנחנו מכניסים לזמן הזה שבין הלידה למוות.

אולי זה מה שעשה אותי עצובה. לפעמים אני ממש יכולה להרגיש איך הזמן מכרסם את העתיד שלי. כבר עברתי כ"כ הרבה שלבים, כבר הייתי תלמידה, והייתי חיילת, כבר הייתי רווקה הוללת, כבר רכשתי מקצוע כבר צברתי נסיון, כבר התאהבתי ועזבתי, התאהבתי ונעזבתי, התאהבתי ונשארתי. כבר חוויתי את הרצון לילד, והריתי, כבר היו לי תינוקות. המון דברים שקרו ולא יקרו יותר.

נכון, זה השלב שבו אני אמורה לקטוף את הפירות ולהנות מהם, אבל לפעמים לפעמים אני מתגעגעת להתחלה.

קשה להגיד שהחיים שלי משעממים, ארוע רודף ארוע, דבר רודף דבר, החיים מזמנים לנו שמחות ועצב בלי הפסקה. ובכל זאת משהו מרגיש לי  לפעמים חסר.

ואולי זה סתם  שעות שינה. לילה טוב.  

השעה שתים בלילה. אני לא מצליחה להרדם.

שכבתי במיטה וניסיתי, קוויתי שהטלויזיה תרדים אותי, הרגשתי את העינים נעצמות. אבל אז שוב, כמו שקורה לי מידי פעם, נזכרתי בטלפון ההוא.

ואני כל הזמן פוחדת ששוב יבוא טלפון כזה. מתי אני אשתחרר מהפחד הזה?

אני יודעת, זה יעבור. אבל כרגע זה חזק מידי בשבילי.  אני נזכרת איך שמעתי קטעי שיחה, ולא הבנתי מה קרה, אני נזכרת איך א', אמר לי שזה אבא של י' ושאורן בבית חולים, אני נזכרת איך בכלל לא נבהלתי, כי הייתי בטוחה שאורן במיטה שלו, ואיך המיטה הריקה היתה כמו סטירה בפרצוף.

אני נזכרת בנסיעה לבית חולים, בזמן שלקח לרופאים לספר לי ובזמן לקח לי להבין, ויש לי בחילה.

אני יודעת שאני לא אמורה לשאול למה זה קרה. דברים קורים. ואני יודעת שהעובדה שזה קרה לא אומרת שדברים רעים אחרים יקרו, או שזה יקרה שוב.

אבל אני כל הזמן פוחדת, אני משתדלת לא לדבר על זה יותר מידי, כי זה לא יעזור, וכי אני צירכה להתרכז בהחלמה שלו, ואני מבינה לגמרי שזה סוג מסויים של תגובה מאוחרת לטראומה.

אבל היום זה קשה במיוחד. לא יודעת למה.

לילה מחורבן עובר עלי.