אני הולכת היום לכנס מקצועי. בד"כ אני משתדלת להתחמק באלגנטיות מארועים כאלו, שבעיני המילה "מקצועי" בהם, היא איזה כיסוי למפגש חברתי עם אנשים שהם בכלל לא החברים שלי. וגם החלק היותר מקצועי בהם בד"כ לא מלמד הרבה. כמה  הרצאות שאתה לא ממש למד מהם הרבה מעבר לנסיונם של הדוברים, מצגת שנועדה להרשים אותך ולא חושפת את נקודות החולשה שאם יש לך מספיק שנות נסיון אתה יודע בוודאות שקיימות, וגולת הכותרת הצלון לרכב שתקבל ביציאה כמתנת השתתפות.

לכן ברוב המקרים אני מוחקת את ההזמנות האלו מתיבת הדואר שלי ולא חושבת עליהן פעמיים. אלא שהפעם,  אני לא יודעת מה קרה לי, שילוב מוזר של נושא שדווקא מעניין אותי, עם תאריך יעד מספיק רחוק, מיקום מפתה (מטר מהבית) וכמה טלפונים חנפניים שהצליחו לחדור מבעד לשריון העבה שאני עוטה על עצמי, גרמו לי להסכים שירשמו את שמי בן משתתפי הכנס. חשבתי לעצמי שממילא בטח לא אוכל ללכת כי הטיפולים של אורן קודמים לכל והסיכוי שדווקא ביום הכנס יהיה לי יום נטול טיפולים היה קטן עד לא קיים בכלל.

איכשהו הסתדר שא' לקח היום יום חופש, ואני נותרתי ללא סיבה אמיתית להבריז.

אז אני הולכת. לבשתי את פרצופי המקצועי , את החולצה השחורה הנצחית ואת משקפי הראיה. אני מתכננת את הזמן ככה שאגיע בדיוק להרצאה הראשונה ואדלג באלגנטיות על עוגת השמרים ופטפוטי הסרק שנמצאים מאחורי הכותרת 8:30 התכנסות.

והכי חשוב אני מתנחמת בעובדה שבשעת צהרים מוקדמת אני כבר אהיה בבית ואולי אצליח לפתות את א' לאיזו ארוחת צהרים משותפת.