הבוקר קמתי טוב. זה קורה לי לפעמים, התעוררתי מספיק מאוחר בשביל להרגיש שישנתי טוב, ומספיק מוקדם בשביל שאוכל להיות יעילה.

וכך הספקתי להתקלח, להתלבש, לסדר את המטבח מזלילות הערב הקודם, לשתות את הקפה שלי בגינה, להעיר את אורן ושוב להעיר את אורן ושוב להעיר את אורן, ואפילו להציץ קצת בישרא.

בבוקר כזה, אני מרגישה טוב עם עצמי, ומכיוון שכך, בזמן הנסיעה אני מהרהרת לעצמי המון מחשבות טובות. אני אוהבת להרגיש טוב עם עצמי, אני רוצה להרגיש ככה תמיד, ולכן הולכות ונרקמות בראשי החלטות טובות. היום אני אוכל בריא, ולא אכפת לי מי חזר היום מתורכיה והביא רחת לוקום, או משוויץ והביא שוקולד, אני לא אגע ואפילו לא אתקרב למדף החטאים הזה, אני אוכל ארוחת צהרים מסודרת, ופרי אחרי הצהרים, ואני לא אעשן בכלל, בערב אני אצא לטיול רגלי, אני מבטיחה לעצמי זה יהיה כייף, ואני ארגיש טוב עם עצמי, ואני הרי אוהבת להרגיש טוב עם עצמי.

ככה אני מהרהרת לעצמי עד הפקק הראשון, אני עוצרת מאחורי ישבנו של הרכב שלפני, מציצה קדימה ורואה את נחש המכוניות מתפתל ולא רואים את ראשו, מסתכלת על השעון, ויודעת ששוב נאחר, הרגל מתחילה לקפוץ לי , המחשבות הטובות פורחות לי מהראש, עכשיו אני כולי ממוקדת זמן. תשע וחצי, תשע ארבעים, תשע ארבעים וחמש, צומת מורשה, צומת גהה, אלוף שדה,  רמזור של חצי דקה ומכונית אחת שעוברת כל פעם, תיק תיק תיק תיק, השעון מתקדם המכוניות לא.

הלכה ההרגשה הטובה, עכשיו יש לחץ.

בסוף אנחנו מגיעים.

בסוף הכל מסתדר אבל אני כבר מחוקה מעצבים.

מגיעה למשרד, יש שוקולד, מישהו חזר משוויץ. אני מפצה את עצמי על הדרך המעצבנת בקוביה קטנה, קטנטנה,(שהופכת לשתים ושלוש ורק שורה אחת) זה לא נורא אני לוחשת לעצמי בשקט, ויודעת שזה דווקא כן.

הטלפונים מתחילים, הלחץ של יום ראשון מטביע אותי עד הצהרים. ואני כבר מתחילה לחשוב על התרוצים של הערב, אחרי ארוחת הצהרים, אני כותבת על זה פוסט ומחליטה להוסיף לסיום את השורה האופטימית:

לא נורא, אני אומרת לעצמי, מחר ננסה שוב. מזל שתמיד יש מחר.

שבוע טוב.