אני אומרת א' הם שומעים ת'  אני מחייכת , הם רואים כעס. אני רוצה לחבק , הם מרגישים חנוקים. אני דואגת הם מבינים שאני לא סומכת עליהם.   הורים מכדור הארץ מתבגרים מגלקסיה רחוקה בחלל.   12 שנים בערך אני והילדים שלי היינו מחוברים בורידים, כל גיהוק שלהם הבנתי ומיד וידעתי  אם זה גיהוק שמח, עצוב, מתוסכל , כואב או מבודח, 12 שנה (פחות או יותר) הייתי כל עולמם, הם הביטו בי בעינים מעריצות, אני ידעתי את כל התשובות, הייתי הכי יפה, הכי חכמה, הכי צודקת והכי מגוננת. ואז יום אחד בלי שום הכנה מודקמת, עבר מלאך בלילה וכמו במגדל בבל, בילבל את השפות שאנחנו  מדברים בהן, אני מדברת  עברית והם עונים בסינית, ופתאום הם חושבים  שאני נגדם, שאני לא מבינה אותם , שאני  מיושנת, ואני הרי נשארתי בדיוק אותו הדבר.   אני מנסה להגיע אליהם, לדבר ככה שיבינו אותי, למרות שכבר העדתי על עצמי כבעלת זיכרון גרוע, אני עדיין זוכרת את עצמי כנערה מתבגרת, אני זוכרת את המריבות  בבית, אני זוכרת דלתות נטרקות, את התחושה  שאף אחד לא מבין אותי. אני זוכרת את עצמי נשבעת שעם הילדים שלי אני אהיה אחרת, מבינה, מאפשרת. אבל כפי הנראה מאז שונו הכללים ושונתה השפה.   איפה אני טועה? למה אני לא מסוגלת להשלים עם נורמות התנהגות מסויימות, למה כשאני מנסה לפייס אני מצליחה להכעיס יותר? למה כשאני מבקשת הבנה אני נתקלת במבט אטום? למה רק כשהיינו רחוקים פיזית הצלחתי להרגיש את הקירבה , האהבה וההבנה שצריכים להיות כ"כ טבעיים?   ואני ממש אבל ממש בטוחה שכבר כתבתי את הפוסט הזה לפחות פעם אחת קודם...