אחד הדברים המעצבנים בדיאטה, לא פחות מההתנזרות מכל דבר שיש לו טעם, היא העצירות.

אחרי שלושה ימים של הפחתה משמעותית בכמויות המזון שהגוף שלי מקבל הוא עושה פוזה של  ביבי ומקיים בנחרצות את האידיאולוגיה של "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו", ומאותו רגע הוא מתחיל לשמור מכל משמר על פתחי היציאה שלא יברח דבר. 

"מה קורה פה", חושב לו הגוף המפונק שלי, "פתאום נעלמה לה אספקת הסוכר הרציפה שהתרגלתי אליה, מה יבוא בהמשך? האם יעלמו לחלוטין כל הפחמימות ? והשומנים?  מה זה כל המוצרים האלו עם אחוז שומן בודד ומסכן? מה זה הפחמימות המורכבות האלו? היתכן שמצפים ממני להתאמץ בשביל לפרק את הדברים האלו? תנו לי חומרים זמינים וקלים תנו לי להתעטף בשכבות השומן הנעימות והחמימות האלו. לא נותנים? לא צריך, אני מתחיל לשמור את כל מה שנכנס חלילה שלא יחסר לי."

כפוי טובה שכזה, האם הוא לא מבין, הגוף שלי, שזה לא בשבילי המאמץ הזה? שאני עושה את זה רק לטובתו? הרי מה יוצא לי מזה? כלום. שום הנאה, שום שימחת חיים לא טמונה בחזה עוף על מחבת טפלון עם סלט ירקות מתובל בכף אחת של שמן. ומה התמורה שאני מקבלת? להסתובב עם בטן כבדה?

אז אני מזהירה אותך גוף יקר שלי, או שתתחיל לתפקד כמו שצריך ותפתח את המצור, או שאני מתחילה עם עזרים טקטיים, ואז נראה אותך אז שומר על המחסנים שלך.

כי אם כבר להרגיש כבדה, אני מעדיפה שזה יקרה אחרי סטייק טוב, ולא אחרי שלושה ימים של חסה.

למי שלא הבין , זו דרכי לספר, שפצחתי לגמרי בניגוד לשיקול דעתי, בדיאטה, שוב בפעם המאה אלף במשך 46 שנות חיי.

עידודים יתקבלו בברכה, פטנטים יתקבלו באהבה, ומי שימצא את הדרך בכל זאת לרזות בלי דיאטה, יזכה בהערצתי לעולמי עד.

(ולא, ספורט לא נחשב לצורך העניין, יש גבול לכמה אני מוכנה להתעלל בעצמי על מזבח איזה אידאל יופי ובריאות)