אני לא זוכרת את הרגע המדוייק שבו זה קרה, אבל בשלב מסויים לאורך החופש הגדול התחלתי לחכות לסיומו.
סה"כ הילדים שלי כבר גדולים, אני לא צריכה לשעשע אותם ומבחינתם עדיף שאני אפילו לא אנסה. כבר לא צריך קייטנות, בייביסיטרים ולמצוא פתרונות לילדים משועממים. רוב הזמן הם לא משועממים ואם כן אז הם פשוט ישנים. מן יכולת כזו מופלאה לא לעשות כלום בצורה מועילה. לא משנה השעה ולא משנה המיקום, או שהם עם החבר'ה, או שהם חורפים. איכשהו כשנמאס לי לראות מיטות ריקות בלילה ולשכב חצאי לילות לחכות לדלת הנפתחת המסמלת לי את העובדה שעוד לילה עבר בשלום, התחלתי לייחל שתתחיל שנת הלימודים ונחזור לאיזה סדר יום הגיוני שבו ערים ביום וישנים בלילה, גם הם, אבל בעיקר אני. כמה אפשר למשוך בלי שינה?
אלא מה, שאז התגשם חלומי והשני לספטמבר הגיע.
נכון, היום.
כשהשעון צילצל בשעה הנוראית שש וחצי הבנתי כמה נכון המשפט: "היה זהיר עם משאלותיך שמא תתגשמנה". מה חיכיתי כ"כ ליום הזה? כבר שכחתי איך זה הולך?
קימה חפוזה, בגלל שגנבתי עוד כמה דקות במיטה הפסדתי את הזכות למקלחת הבוקר האהובה עלי, (מחר אני קמה ברגע שהשעון מצלצל, נשבעת) הכנת סנדוויצים וארוחת בוקר, סידור זריז של המטבח (רק בשביל למצוא אותו שוב הפוך כשאחזור), להעיר את נועה, להעיר את אורן, להעיר את אורן, להעיר את אורן, להסיע אותם לבית ספר, והפתעת היום: פקקים! אף ילד כבר לא הולך היום לבית הספר ברגל? כולם מפונקים כמו הילדים שלי?
אם כך סימן שאני לא כזו גרועה, לא יותר מאחרים לפחות.
בקיצור הבנתי את העניין, בלילות אני מייחלת לשנת הלימודים בבקרים לחופש הגדול. מזל שעוד מעט חגים.
שתהיה לכל הלומדים והוריהם שנת לימודים מוצלחת.
תגידו מה אתם מכינים לראש השנה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
