והיום היינו בביקורת בתל השומר. קיבלה אותנו הרופאה שהשתתפה בניתוח ואיתה הרופא שעושה את המעקב מאז.

חמישה חודשים אחרי, והיום הבנו שיותר טוב כפי הנראה זה כבר לא יהיה.  לפחות לא בלי ניתוח נוסף וגם הניתוח יוסיף כפי הנראה אחוזים בודדים של שיפור. היד מתפקדת באופן חלקי בלבד, זה לא הרבה, וזה דיי מדכא. אני יודעת אני יודעת, היה יכול להיות יותר גרוע, ותודה לאל שהוא פה, ושהיד ניצלה, ושזו יד שמאל, ו... לומר לכם את האמת? עכשיו זה נשמע לי כמו בלה בלה בלה בלה. מה שאני רואה זה ילד בן 17 וחצי, שצריך להשלים עם נכות. וזה הילד שלי. היפה שלי, המוכשר שלי, שניגן כ"כ יפה בפסנתר ובגיטרה, שהיו לו כפות ידים יפות עם אצבעות ארוכות, עכשיו יש לו אחת כזו.

את כל היום הזה העברתי בנסיון להחזיר לעצמי את היכולת להסתכל על החצי כוס המלאה, ומשהו בתוכי לא הצליח לקבל את זה.

נכון, מהרגע הראשון אמרו לנו שהיד לא תחזור להיות מה שהיתה, אבל איכשהו הצלחתי לא לשמוע את זה, או לפחות לא להבין מה אני שומעת. הדחקה היא פטנט מדהים אלא שאז לא באמת מתמודדים עם המציאות עד שהיא נוחתת במלוא הדרה.

אין לי הרבה מה להגיד מעבר לזה. אני יודעת שהמצב רוח הזה יעבור, אני יודעת שאני אחזור לפרופורציות הנכונות של הדברים, אבל בנתיים אני נותנת לעצמי את הרשות להיות מדוכאת גם אם זה נראה תגובה מוגזמת.

רק תעשו טובה חבר'ה, במיוחד אתם הצעירים , תזהרו על הכביש, בחייכם, קצת פחות מהר, לא חייבים לגנוב את הרמזור, ועצור זה אומר 4 גלגלים עומדים, גם לא חייבים לדבר בטלפון תוך כדי נהיגה, ואם עקפו אתכם זה לא אומר שפגעו לכם באגו, זה רק אומר שאיזה אדיוט לא שומר על החיים שלו וכל הסיכויים שממילא תפגשו אותו ברמזור, והכי חשוב, אם אתם עייפים, או שתיתם קצת קחו מונית או תנו את המפתחות למישהו אחר, תאמינו לי בשניה אחת אתם יכולים להאכיל את עצמכם הרבה חרא להרבה מאוד זמן.

.