כהרגלו מותק ישב ליד הדלת של המרפסת, וילל בשביל למשוך את תשומת ליבי לעובדה שהגיע זמן ארוחת הבוקר שלו.

כהרגלו ברגע שפתחתי לו את הדלת הוא נכנס מהר פנימה לפני שאתחרט והלך לכיוון המקום שבו אנחנו שומרים את שקית האוכל שלו. כהרגלו הוא עבר בכל הפינות שהוא אוהב להעביר את הצוואר שלו עליהן. אבל אז, לגמרי שלא כהרגלו, הוא נעצר. נעמד כמו פסל של חתול נועץ את מבטו לפינה של הפח במטבח.

הרמתי את שקית האוכל, מצפה שהרשרוש שלה כמו תמיד ידליק אותו ויגרום לו לרוץ מיד לצלחת האוכל. אבל מותק לא זז. קפוא בתנוחת צייד הוא עמד ולא הזיז את המבט מהפינה של הפח.

מה יש שם? שאלתי אותו. אבל הוא לא ענה לי גם לא זז. אוי לי, חשבתי, ג'וק? עכבר? נחש? מה הוא רואה שם?

מותק התקדם צעד וחזר שלושה צעדים אחורה, כל שפת הגוף שלו מעידה על משהו שמפחיד אותו. אזרתי אומץ והצצתי יחד איתו. אני לא רואה כלום אמרתי למותק, אבל זה לא שיכנע אותו. בזהירות הזזתי את הפח מצפה שתברח משם איזו מפלצת, אבל כלום. אפילו לא לכלוך.

רשרשתי שוב בשקית האוכל, אין תגובה.

פתחתי את הארונות אולי שם מסתתר האויב, רק צלחות.

די כבר, צעקתי עליו, בוא לאכול, והוא בשלו.

רק כשהזזתי אותו בכוח הוא כאילו התעורר מאיזה חלום בלהות, הלך לאכול וחזר לנדודיו במחוזות אחרים.

מה הם רואים החתולים שאף אחד אחר לא רואה?

אמא"לה...