יום חמישי בערב.

היום בשעה דיי מוקדמת (לפחות במושגים שלי) התחלתי בעצם את החופש שלי. בשעת אחה"צ דיי מוקדמת יצאתי מהמשרד ותחושה של הקלה נפלאה אחזה בי. זה לקח בערך 20 דקות עד הטלפון הראשון מהמשרד בשביל להבין שהחיים ממשיכים ואני עדיין קשורה בכבלי ברזל לכל מחוייבותי, אבל עדיין לעשות את זה מהבית זה פחות כואב. (בבית הייאוש יותר נוח)

בדרך מיקרה שאני לא אסביר פה  (הכל חוקי לא לדאוג), מצאתי את עצמי עם כמות לא קטנה של מוצר מזון מסויים. מוצר מזון שחיי המדף שלו קצרים, ולמרות אהבתי הרבה לאוכל היה ברור לי שלא אוכל לחסל את כל הכבודה בעצמי. המחשבה הראשונה היתה כמובן לתרום את המזון לנזקקים. הרמתי טלפון למוקד העיריה, קיבלתי מהם בצרוף ברכות מספרי טלפון של כל האירגונים בעיר שאני יכולה לפנות אליהם. התיישבתי על הטלפון והתחלתי להתקשר, מקום אחד מקבל רק מוצרים ארוזים עם חיי מדף ארוכים כי הם מחלקים מזון רק פעם בשבוע. בשלושה מקומות אחרים ענה לי מענה קולי. השארתי הודעות, ניסיתי שוב , ושוב ושוב ואיש לא חזר אלי, מכיוון שידעתי את הכתובת של אחד מהם, לא התעצלתי נכנסתי לאוטו ונסעתי אליהם, רק בשביל למצוא דלתות סגורות.

מרגיז , אפילו מעשה טוב קשה לעשות פה.

אז חילקתי קצת לשכנים, הם לא רעבים אבל שיהנו יותר טוב מלזרוק. מחר אנסה שוב. אחרת אזרוק את השאר. כואב לי הלב לזרוק אוכל. אין לכם מושג כמה זה קשה לי.

לפני שאני מסיימת ופורשת לשנת היופי שלי אני רוצה לספר לכם שבמוצאי שבת יתארחו אצלי מספר חברים מישראבלוג, לכבוד שדות ולכבוד הרצון העז שלנו להפגש. אני מראש מתנצלת בפני אלו שלא יהיו פה, מכיוון שהמפגש נעשה במסגרת משפחתית נשים בעלים וילדים, יש מגבלת מקום, והחוג מצומצם מאוד , בסה"כ 4 כותבים חוץ ממני ומשפחותיהם כמובן. היו עוד המון חברים שמאוד מאוד הייתי שמחה לארח ולפגוש, אבל כמות הכסאות במרפסת שלי מוגבל... אולי בביקור הבא של שדות . :-)

נכון שאתם לא כועסים?

אני קצת מתרגשת, בודקת אבק בכל פינה, (וברוב הפינות גם מוצאת) אבל אני בטוחה שיהיה נחמד. טוב נו, אני לפחות מקווה.