פתאום אני עצובה. סתם בלי שום סיבה מוגדרת. פתאום אני מרגישה עצב כזה תופס אותי בבטן. אח"כ אני "מנערת" את עצמי, ונותנת לחיים לקחת אותי משם.

הרגע זה קרה לי שוב. "זיפזפתי" לי בין בלוגים שונים, חלקם מוכרים לי חלקם לא, ושוב הרגשתי איך העצב מתחיל לחלחל לי בתוך הגוף. אין לי מושג למה זה קורה, ואפילו אין לי מושג למה אני כותבת על זה, הדבר ההגיוני לעשות היה לקום עכשיו, להכנס למקלחת ולהזרק מול הטלויזיה, שום עצב חסר סיבה לא ישאר מול השטויות שמשודרות שם, לעומת זאת לשבת פה ולכתוב את זה, זה לתת לעצב הזה קיום ולגיטימציה, והוא עוד עלול להחליט  לתפוס פה קביעות.

אז אני מחליטה לכתוב משהו אחר, ופתאום האצבעות שלי נעצרות, ואני בוהה במסך. ואני בכלל לא עצובה. ממש לא. סליחה,  אני אסביר, אני מרגישה עצב, אבל אני לא עצובה, אתם מבינים את ההבדל?

 דווקא היה יום נחמד היום, וגם אתמול היה חביב, וגם לפניו אם אני לא טועה, אבל אני לא זוכרת כ"כ רחוק.

ביום שני הייתי ביום חופש, הלכתי עם אמא שלי למספרה, אני נורא אוהבת את עצמי אחרי תיספורת, אפילו קיבלתי היום מחמאה שגובלת בהטרדה מינית ורק בגלל צניעותי אני לא אחזור עליה במילים מפורשות. אחרי המספרה הלכנו לקנות בגדים ובזבזתי מלא כסף , מה שהיה בטח גורם עונג רב לכל בחורה נורמלית, אבל אני לא ממש נורמלית וגם כבר לא כ"כ בחורה, אז אמנם עונג זה לא היה אבל הבגדים יפים וזה הישג בפני עצמו בשבילי. ואז עמוסות בשקיות ישבנו  לאכול ארוחת בוקר, ואח"כ הלכתי לנוח כי בערב היתה לנו חתונה, סה"כ היה יום טוב, ומה שהיה טוב מהכל היתה העובדה שהצלחתי לבלות בוקר שלם עם אמא שלי בלי להתרגז אפילו פעם אחת, וגם היתה לנו שיחה טובה, עליה, עלי, על החיים,  הזלנו קצת דמעות ביחד, אבל עדיין זה היה טוב. עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי שכל פעם שאנחנו מתחילות לדבר מלב ללב זה נגמר בדמעות. מעניין למה אנחנו נוטות לעלות שוב ושוב את הדברים הכואבים.

טוב, זה לא הולך בכתיבה, אני חושבת שאני אלך בכל זאת לשטוף את העצב המעצבן הזה במים של המקלחת.

ביי.