שמעו סיפור:

שתי חברות טובות, החליטו להשאיר את בני זוגן  לכפר על חטאיהם לבד ביום כיפור האחרון, ולנסוע לענות את נפשותיהן כראוי בתורכיה הכל כלול.

פנו לסוכנות נסיעות, מצאו דיל נחמד הגישו את כרטיסי האשראי שלהן ע"מ לשלם באמצעותו  מחצית מעלות החופש כל אחת. מסובך? לא ממש, נכון?

הגיע יום הנסיעה, נסעו הבנות, בילו נהנו וחזרו ע"מ לגלות שתי הפתעות, אחת נעימה, השנייה קצת פחות.

ההפתעה הנעימה נפלה בחיקה של זו  שגילתה שסוכנות הנסיעות העניקה לה את הנופש מתנה ולא חייבה אותה כלל.

ההפתעה הפחות נעימה ציפתה לשנייה, שגילתה שמלוא עלות הנופש נמשכה מכרטיס האשראי שלה.

מסתבר שמה שמסוגלת לעשות כל מלצרית במסעדה, קרי לחלק חשבון בין שני כרטיסי אשראי, קשה מידי לסוכנת הנסיעות.

עד כאן לא נורא, טעות, קורה. הרי לא הייתי מבטלת את זמנכם היקר בסיפור כזה אילו פה הייתה מתבררת הטעות מתוקנת ובא לישראל גואל, נכון? נכון.

אבל לא במקומותינו. אצלנו מרגע ש"גוהץ" כרטיס האשראי, מהחיוב הזה אפשר לצאת, כמו שפעם אמרו על יחידות מובחרות בצבא, רק באלונקה.

מאותו רגע החלה מסכת מתישה ובלתי נגמרת של טלפונים, ברורים והבטחות שאיש לא התכוון באמת לקיים, עד שהגיע שלב הצעקות.

כדאי שיהיה ברור לכם ידידי, גם היום, בארצנו המתפתחת בתחום מתן השרות, עדיין כדאי לצרכן הנבון להיות בעל כישורי צרחנות טובה, כי נותרו במקומותינו מספר נותני שרות שרק החל מדציבל מסוים ומעלה מתחילים לשמוע אותך.

לא אלאה אתכם בפרטים, בהלוך ושוב , אני אפילו לא אוסיף צבע לפוסט הזה ע"י ציטוט הפקידות העילגות וחסרות הנימוס שנאלצה חברתנו המיוסרת לעבור בדרך אל הישועה.

אני רק אספר שנכון לרגעים אלו, מסתמן שהזיכוי במיוחל בדרך,  אבל לנו נותרה, אפס, תחושה חמוצה בגרון.

אני אביא בסיומו של סיפור דברים בשם אומרם :

"תאמיני לי שכל הסיפור הזה ממש דיכא אותי.

אשכרא. מבאס אותי שאני לא יכולה לעלות על איזה פודיום ולהגיד לאנשים לא להעז להשתמש בשירות של החברה הזאת.

מעצבן אותי שהזיכוי לבד לא מפצה אותי על כל עוגמת הנפש ועשרות הטלפונים שעשיתי.

אני פשוט לא מסופקת, אני רוצה להעניש אותם ולא יכולה."

אני לא יודעת אם הבלוג הזה יכול להיחשב כפודיום,  אני לא יודעת אם זה עונש ראוי, אבל זה המעט שבכל זאת ניתן לעשות.

(ואני רק מקווה שאין שום קשר בין סוכנות הנסיעות הזו למקום העבודה שלי, שלא יהיו השלכות לא נעימות.)