אני לא יודעת מה להגיד, בעצם אני כן יודעת מה להגיד רק לא כ"כ איך להגיד את זה. ככה זה כשדברים יותר מידי בוערים בבטן.

אין זמן אין חשק ואין כוח לנסות לסגנן אותם. וגם לא צריך. כי כשהדברים כ"כ מפחידים ואיומים, הם לא צריכים להשמע יפה.

הם רק צריכים להשמע.

מספרים לנו על אירן, וסוריה והחיזבלה, מנסים להפחיד אותנו שמשם תבוא הרעה, אבל כל מי שעינים בראשו יכול להבין כבר מזמן שהסכנה הקיומית עלינו נמצאת בתוכנו. לא בחוץ.

כבר לפני שנים אמר מי שאמר, שאם לערבים היה באמת שכל הם היו נותנים לנו כמה שנים של שקט ואנחנו כבר היינו מחסלים את עצמנו בעצמנו.

כמה נכון.

את מחיר הטיפשות אנחנו כבר משלמים ואם לא נתעורר מהר, המחיר ילך ויהיה יקר יותר.

אנחנו מקשיבים לחדשות על עוד נער שרצח נער, על עוד נערה שנאנסה, על עוד קבוצת ילדים נאו נאצים בלי שהם בכלל יודעים מה זה. ומנידים בראשונו, ואומרים, זה נוער זה? זה בררה. אבל חברים האשם הוא לא בנוער. האשם בכולנו.

שאנחנו נותנים ומאפשרים למדינה ולכל הממשלות בשנים האחרונות לשים את החינוך במקום האחרון בסדרי העדיפות הלאומיים. הכל יותר חשוב, ומה שהכי חשוב זה שהמערכות יקיימו את עצמן. וככה כל מה שמושקע פה מושקע בשביל לשמר את הקיים ואת השלטון.

כל אחד שומר בדיוק על המרחב שתופס התחת שלו, ותו לא.

וככה ייצרנו דור של נוער אלים, עילג, חסר השכלה. (סליחה גדולה על ההכללה, אני יודעת שלא כל הנוער כזה, אני יודעת כי יש לי שני בני נוער מדהימים ונהדרים בבית)  והדורות הבאים לא יראו טוב יותר אם נמשיך בדרך הזו. 

ושלא תשלו את עצמכם, השביתה הזו לא באמת תשנה כלום. אתם יודעים למה? כי לאף אחד היא לא באמת מזיזה.

אז היום ישמעו כמה קולות בגלל שהלילה נרצח נער בן 17. אבל מחר כבר סדר היום יחזור להתעסק בדברים שבהם התעסקנו אתמול.

כן, וגם אני. אני לא שונה מאף אחד. היום אני כועסת. מחר בטח אחזור להתעסק בעולמי הצר והקטן.

אני לא ממש יודעת מה אני מנסה להגיד. חוץ מדבר אחד.

חברים אני חרדה. אנחנו מובילים את עצמנו בעצמנו למקום לא טוב.

וגם את זה כתבתי ככה בעדינות לא להשמע דרמטית מידי.

זהו, אין לי אפילו את הפריבילגיה של לקרוא שוב את מה שכתבתי ולסגנן כי יש לי ישיבה עוד 6 דקות בדיוק.

ואולי טוב שכך, כי ככה בדיוק זה יצא לי מהקרביים. בלי מסכות ואיפור.