שאני מדוכדכת. יכול להיות שזה קשור לנושא החם, ויכול להיות שלא. זה בהחלט מצב רוח שמזכיר את הימים האלו של לפני הV המאוד לא וירטואלי. אגב, במאמר מוסגר, אני ממש לא מבינה את הנושא החם הזה, (טליק אל תכעס) אני מציעה שמחר נעלה לנושא החם את הנושא TV הטחורים הוירטואליים, א. זה מתאים גם לגברים וגם לנשים, ב. זה לא פחות כואב.

אבל לא זה הנושא. הנושא הוא שאני כבר כמה ימים מדוכדכת והחיים לא עוזרים לי להעביר את הדכדכוך הזה.

בעבודה שלי מהומות אלוהים. מריבות בעלים, ויחד איתם התרחבות לא ברורה של החברה ע"י קליטה של רכישות חדשות, איכשהו כל הנושאים שבעולם התנקזו להם לתחילת נובמבר, ואני מרגישה כאילו משקל כל העולם ועוד קצת מונח על הכתפיים החלשלשות שלי.

מעבר לזה, ביום ראשון היינו בדיון לפני ניתוח והניתוח של אורן נקבע ל18 לחודש. עוד שבועיים. הבטן שלי מתהפכת כשאני חושבת על זה. שוב אישפוז, שוב הציפיה הזו מחוץ לחדר ניתוח, שוב כאבים. הלוואי שזה יביא את השיפור שהרופאים מקווים להשיג.

היום לעומת זאת אורן בלשכת גיוס לקביעת פרופיל חדש. למה זה מלחיץ אותי? תהרגו אותי אין לי מושג. מה אכפת לי אם הוא לא יעשה צבא? זה היה אמור להביא דווקא לתוצאה הפוכה לגמרי לא? איזו שהיא הקלה. איזו אמא של בן 18 מחכה לגיוס שלו? הרי כשהוא היה בן שבועיים כבר בכיתי על העובדה שיבוא יום והוא יתגייס.

ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי במתח זוועתי, הלילה כמעט לא ישנתי, ובסופו של דבר התייאשתי ובחמש וחצי קמתי מהמיטה. יש בזה משהו שהופך את כל העניין הזה לכ"כ אמיתי. הינה החיים שלו באמת הוסטו ממסלולם הרגיל והצפוי.

ובקפיצה קלה לנושא אחר.

אחד הדברים שמשגעים אותי בא' זה הפרפקציוניזם שלו. כן, אני יודעת, פרפקציוניזים זו מן מגרעת שכולם אוהבים להתהדר בה. אבל תאמינו לי שזה יכול לשבש את החיים כהוגן. לדוגמא:

א' לא מסוגל לקבל את העובדה שמשהו מתקלקל. שמשהו לא עובד.

זה מטריף עליו את דעתו והוא הופך להיות אובססיבי עד שהדבר המקולקל יחזור לתפקד כראוי.

למשל. אתמול כשעליתי להתקלח והוא כבר היה במיטה, הזכרתי כלאחר יד, שצריך להזמין טכנאי כי הטוחן אשפה לא עובד. מאותה שניה שהמילים האלו יצאו לי מהפה ושעתיים אח"כ ניתן היה לראות רק את עכוזו של א', כשכל שאר גופו טמון בארון שמתחת לכיור או בתוך הכיור עצמו. מה הוא בדיוק עשה שם, אני לא יודעת. בסוף אמנם הטוחן עבד אבל במשך השעתיים האלו לא יכולתי להפסיק לראות בדמיוני אצבעות מתעופפות באויר. לא עזר כמה שהתחננתי שיעזוב את זה, בשביל זה יש אנשי מקצוע, אם אני לא טועה אנחנו עדיין בתקופת האחריות. וגם אם לא, כמה כבר יעלה? אצבע לא שווה יותר?

אבל כזה הוא א', הוא לא ישן בלילה אם הוא ידע שמשהו לא עובד כמו שצריך. ואותי זה פשוט מוציא מהדעת.

הייתי יכולה להמשיך ולפרוס בפניכם את שאר מצוקותי, אבל בשל החשש שאולי אלו באמת הימים האלו של הנושא החם, ואני מסתכנת  בהתמסכנות מוגזמת אני אסיים פה, חוץ מזה, אם אני אכתוב הכל עכשיו, מה ישאר לי לקטר עליו בימים הבאים?

(למרות שכמו שאני מכירה את העולם, הוא בטח יתן לי סיבות חדשות)