כשהייתי ילדה קנאתי באלו שהיה להם כשרון בולט, לא חשוב במה, העיקר שהיה להם הדבר הזה שבו הם היו יותר טובים מכל מי שסביבם.

היו  הספורטאים שניצחו תמיד בימי הספורט, והיו אלו ששרו נורא יפה ותמיד קיבלו את הסולו במקהלה, ואלו שציירו והציורים שלהם קישטו את הקירות של הכיתה. והכי רציתי להיות כמו אלו שהכשרון שלהם היה בנגינה. כי גם אני ניגנתי, ולא רע אפילו, אבל דיי מהתחלה היה ברור שכדאי שאמשיך לחפש את הכשרון שלי במקום אחר, כי אולמות הקונצרטים לא מופיעים במפת הכוכבים שלי.

אז כתבתי, בהתחלה כתבתי לעצמי, וזה לא היה חשוב כ"כ עד כמה זה טוב, אבל יום אחד לא עמדתי בפיתוי ונתתי למורה לספרות לקרוא את השירים שלי. הוא חייך ואמר: "יפה, תמשיכי לכתוב, אולי יום אחד יצא מזה משהו" זה הספיק לי בשביל להשמיד את כל מחברות השירים שהיו לי, ולהפסיק לכתוב.

המשכתי לכתוב יומנים לתקופה מסויימת אבל גם הצורך הזה נגמר עם הזמן. (עד ישראבלוג כמובן.)

זה נחמד להיות בסדר, אבל רציתי להיות מיוחדת. זה כמו להיות נחמדה כשאת רוצה להיות יפיפיה. "טוב, אבל לא מצויין" כמאמר הפרסומת.

רגע, רגע, זה מתחיל להשמע כמו פוסט צומי, וזו ממש לא הכוונה, אז בבקשה לא להתחיל לספר לי כמה נהדר אני כותבת. לא בשביל זה נכתבות לי השורות האלו.

מאז שאני פה, יצא לי לקרוא דיי הרבה בלוגים של אנשים שעוברים תהליך של למידה עצמית. אנשים שמגיעים לתובנות דרך הכתיבה או בדרכים אחרות והכתיבה רק מלווה אותן, אנשים שחווים הארות, אנשים שממש משתנים.

ופתאום אני מרגישה תחושות דומות לאלו מילדותי.

אף פעם בחיים לא היתה לי הארה. לא היו לי תובנות גדולות, לא השתנתי.

ז.א כן השתנתי כמו שאנשים מתבגרים ומשתנים, ככה לאט לאט. למדתי על עצמי ועל העולם כי החיים מלמדים אותנו ללא הרף.

 אתם יודעים, טוב אבל לא מצויין.

פעם אחת הייתי רוצה כמו ניוטון להרגיש את התפוח על הראש, ופתאום להבין.  

ואולי בעצם לא, אני לא יודעת, זה רק נשמע לי כ"כ .... לא יודעת, מספק.

ובלי שום קשר:

אורן אושפז  היום ומחר אמור להיות הניתוח. אני חוששת לבקש מכם להחזיק אצבעות וששוב זה יהיה לשווא. אז תנו לידים מנוחה, אני יודעת שבליבכם יש תפילה בשבילנו והיא בתוקף לכל הדחיות בעולם.