אני שמה את השקית של תפוחי האדמה על השיש, לידם כבר מונח קרש החיתוך והסכין הטובה, בקערה הקטנה מחכים בסבלנות הפטרוזליה רוזמרין וריחן שטחנתי במעבד מזון עם המון שום שמן זית ומיץ לימון.

אני מסתכלת על תפוחי האדמה ומנסה להחליט אם אני חייבת לקלף אותם או שאפשר רק לרחוץ אותם טוב טוב ולהשאיר את הקליפה כמו שאני עושה בד"כ.

אלא שהתפוחי אדמה האלו, קצת עלובים, הם שוכבים בארון בערך שבועיים, ואין מצב שאוכל להשאיר אותם בקליפתם העייפה. אז אני נאנחת ומתחילה לקלף.

כשסליל הקליפה צונח על השיש אני שומעת בראשי את קולה של אמא שלי, "תקלפי דק, מה זה? חצי תפוח אדמה את מבזבזת , את יודעת שכשהייתי ילדה קליפות כאלו היו ארוחה שלמה בשבילי?" עיזבי אותי אמא", אני עונה לה בראש, "ממילא אני מצילה את תפוחי האדמה האלו מלהזרק לפח, ולקלף יותר דק את כל השק הזה ייקח לי חצי יום" אני מסיימת לקלף את כל תפוחי האדמה, שוטפת אותם וחותכת לקוביות קטנות. שמה בתבנית ושופכת מעל את תערובת עשבי התיבול, ולתנור.

 זה לא נדיר שאני מנהלת שיחות עם אמא שלי בראש, כל מיני חוקים שהיא החדירה בי ולא רוצים לעזוב אותי אפילו היום כשאני אמא בעצמי ולגמרי בעצמי מחדירה שטויות אחרות לראש של הילדים שלי שיהיה גם להם עם מי לשוחח בזמן שהם מקלפים תפוחי אדמה.

היא מדברת איתי , אמא שלי, כשאני מצחצחת שיניים: "תשטפי את הכיור לפני שהמשחה תתייבש שם".

כשאני מתקלחת: " למה המים זורמים סתם  בזמן שאת מסתבנת?".

כשאני יוצאת מהחדר: " תכבי את האור, אנחנו עוד לא עובדים בחברת חשמל"

אפילו עכשיו כשאני מוציאה את התפוחי אדמה השחומים והרייחניים מהתנור אני שומעת אותה לוחשת לי: "התנור כבר חם, שימי עוגה, לא חבל לבזבז את החום הזה?"

והיא בכלל בטבריה השבת.