א' ואני רבנו. מריבה אמיתית כזו כמו שאנחנו יודעים לריב. כזו שפוגעים אחד בשני, ושורטים גם אם אין ציפורניים, שורטים את הנשמה.

אחרי שסיימנו לצעוק, כל אחד התכרבל בפינה שלו מכונס בתוך העלבון שלו ותחושת הצדק שלו.

ברגעים כאלו כשאני נשארת לבדי עם הר הגעש שלא מפסיק להזרים לבה רותחת בבטן שלי, המחשבות מתרוצצות וחופרות לי את הראש. אחת המחשבות האלו, כמעט ברמה של אינסטינקט היא לקום ולמחוק את הבלוג, (כמו גם "למחוק" דברים אחרים חשובים הרבה יותר.)

מה הקשר אתם שואלים? כי ברגעים כאלו שאני כולי רותחת אני מרגישה שקרנית. פתאום אני מרגישה איך הפער בין האידיליה בבלוג לחיים האמיתיים גדול מכדי שאפשר יהיה להסביר אותו בדרך אחרת, חוץ מזה שלאורך כמעט 4 שנים אני מציגה פה מצג שוא.

כי ברגעים האלו של הכעס אני שוכחת את כל מה שטוב. והכל נראה פתאום אחיזת עינים. אשליה. שקר.

מזל שאני לא עושה את זה. (ועוד יותר מזל שאני לא "מוחקת" את הדברים האחרים)  מזל שמתחת לכל מחשבות הרעל האלו קיים ההגיון שיודע שהאמת היא לא במה שאני מרגישה ברגעי ריתחה, אלא זו שאני פורשת פה. אולי קצת מיופייפת, אולי זו לא מראה אמתית שאפשר לבחון בה כל פצע, בטח לא זכוכית מגדלת , אבל בסופו של דבר אני חושבת שיש פה את הדבש ואת העוקץ כמעט כמו שהוא קיים בחיים האמיתיים.

אולי הדבר היחיד שאני חוסכת מכם זה לראות אותי בזעמי, והאמת? מזלכם, אני לא יפה כשאני כועסת.

הינה, גיליתי לכם עוד משהו על עצמי.

עברו כמה שעות, לראשונה שמרתי פוסט בטיוטות, (מיתרונות הפרו שאני מוצאת בהם טעם ושימוש) בנתיים א' התקשר, הציב סולם יפה שאיתו נוכל שנינו לרדת מהעצים שטיפסנו עליהם, נראה בערב.