הסבלנות לרן ארז, למשרד האוצר, לשרת החינוך, ובעיקר לבן שלי שמבסוט מה"חופש" הזה כ"כ, שהוא כבר שכח שיגרה מהי.

או בעצם יצר לעצמו שיגרה נינוחה של חיים טובים של בטלה.

בהתחלה עוד היינו אופטימיים, הוא עבד קצת, השתתף בכמה קבוצות לימוד שועד ההורים אירגן והתמוססו להן דיי מהר, כן, היה איזה ניתוח באמצע, (מזל שהספקנו לעשות אותו בשביתה) טיפולי שיקום שבשבילם לפחות צריך לקום בבוקר, אבל באופן כללי, החופש הגדול עדיין שולט פה.

וכבר לא אכפת לי מי צודק ומי לא, הרי ברור שאף אחד לא צודק לגמרי ואף אחד לא טועה לגמרי, ואיכשהו לאט לאט מתחוור לי שגם אף אחד לא באמת חושב פה על התלמידים, או על עתיד מערכת החינוך. כולם מסתכלים דרך החור שבשקל. (בסדר, אני יודעת שאין חור בשקל) לטעמי, כל הסכם שיחתם בסופו של דבר, אם אחד מסעיפיו יהיה ביטול תכניות הרפורמה, ולא משנה איזו רפורמה, כשהדברים כ"כ גרועים כל רפורמה תהיה יותר טובה מכלום , יהיה הסכם לא ראוי וכל השביתה הזו היתה לחינם.

ומשום מה ברור לי כמו שברור לי שעכשיו בוקר שככה בדיוק יהיה. יחתם הסכם שיתן לכולם את האפשרות לצאת איכשהו עם "פרצוף" של מנצח  ובמערכת החינוך לא יהיה שום שינוי אבל ממש כלום.

אין לי מה להגיד, אני יודעת מה הייתי רוצה שיהיה, אני יודעת שזה לא יקרה, לפחות לא עד שתהיה פה מנהיגות ראויה, וברגעים אלו אני מרשה לעצמי להיות אגואיסטית לגמרי ולצעוק: " הי פסיכים, תנו לבן שלי לסיים את 12 שנות הלימוד שלו כמו שצריך ולסיים את הבגרויות, תמצאו לכם גב אחר להלחם עליו, קיבינימט."

כן. אני כועסת נורא אם עוד לא הבנתם את זה.

(ויסלחו לי כל חברי המורים, הבנים של המורים, והבני דודים של שרת החינוך. זה לא נגדכם, זה בעדי)