במיתולוגיה המשפחתית שלנו מסופר שביום שבו נולדתי, חרב עולמו של אחי הבכור. ארבע שנים הוא היה בן יחיד, הכוכב של המשפחה, ילד יפיפה, מוכשר, עצמאי, בבת עינם של הוריו. ויום אחד הגיחה לעולם תינוקת שתפסה חלק מהעולם הזה, מאותו רגע הילד העצמאי הזה חזר להיות תינוק הדורש תשומת לב. עד כאן הסיפור בטח מוכר לרבים מהקוראים , הורים וילדים כאחד. קינאה בין אחים, לא אנחנו המצאנו את הקונספציה הזו. ההבדל נעוץ בכך שברוב המשפחות ואצל רוב הילדים זה עובר. אצלנו זה מעולם לא עבר. יחד עם זאת, בשבילי הוא היה תמיד כאחד הכוכבים שזורחים בשמים. אני לא מגזימה, אהבת האחות היתה מהולה בהערצה של גרופית לכוכב רוק לפחות. אני זוכרת שהחברות שלי היו צוחקות עלי שאני מאוהבת באחי הגדול, לא פחות. תמורת תשומת לב ממנו, הייתי מסדרת לו את המיטה שבועות, נותנת לו את הכסף שחכסתי פרוטה לפרוטה , מעבירה לו את הממתקים שקיבלנו מסבא, פעם אפילו הבאתי לו מים בכיס. באחד מאלבומי התמונות שלי יש כמה דפים המלאים בתמונות שלו, אהוב נעורי.   כשהייתי בתיכון, היתה לנו תקופה של קירבה, אני לא יודעת איך זכיתי לקבלה הזו שלו, אבל אני חושדת שהחברות שלי היו חלק ממוקד המשיכה, כי עם הזמן גילינו שהוא התאהב באחת מהן  ולימים היא הפכה לאישתו (היום גרושתו ואם ילדיו). אני זוכרת את עצמי יושבת איתו ועם החברים שלו, בבית ואח"כ בדירות השכורות שלהם,  הם מנגנים בגיטרות , שותים קפה שחור, מעשנים סגריות, נורא גדולים, חתיכים ומרשימים. דרכם למדתי לאהוב מוזיקה טובה, ועוד כמה דברים פחות מוסריים אבל על זה לא ארחיב כרגע. אני זוכרת את היום שהוא וגיסתי (היום  לשעבר) התחילו לצאת, נורא קינאתי, הוא היה שלה כמו שמעולם לא היה יכול להיות שלי, הוא רצה להיות איתה כמו שאף פעם לא רצה להיות איתי, את חברתי הוא מקסימום היה מסוגל לסבול, את חברתה הוא חיפש. נסיתי לשכנע את עצמי  שלא הפסדתי אח וחברה, אלא הרווחתי אח וגיסה, אבל זה לא ממש עבד ככה, והם הלכו ותרחקו ממני שניהם. היום אני יודעת שזה טבעי, שככה זה צריך להיות, אז זה לא היה לי קל , אני מודה.   עם השנים התבגרתי, הוא לא, הוא נשאר ילד הפרחים שהיה, וצורת ההסתכלות שלי עליו גם היא השתנתה, פתאום הוא כבר לא היה מושלם, פתאום ראיתי את הפגמים, את הילדותיות , חוסר האחריות, את הפינוק. והמרחק המשיך להעמיק, והיו מריבות, רובן נבעו מאותה קינאה שלו שנולדה יחד איתי, התחילו התחשבנויות קטנוניות , מה אני קיבלתי מה הוא קיבל, תחושת קיפוח. היו שנים שאפילו לא דיברנו. האהבה שלי אליו נשארה תמיד גדולה, ההערצה נעלמה.  עד היום כשהוא מנגן אני בוכה. אלוהים ברך אותו בכ"כ הרבה כישרון וכ"כ מעט רצון לעשות עם זה משהו.   היום יש ביננו סטטוס קוו, הסכם הפסקת אש, נורמליזציה זהירה. מהצד שלי עדיין יש את אותה אהבה אבל אני שומרת אותה באזיקים, שלא תפרוץ, שלא אפגע שוב.   לפעמים כשאני יושבת עם הבן שלי והוא מנגן בגיטרה אני רואה בו סימנים מאחי, האמת שזה מפחיד אותי. כ"כ הרבה כישרון לא יכול לבוא בלי  מחיר, וזה מחיר שאני לא רוצה לראות את הבן שלי משלם.   אנחנו ארבעה אחים, שני בנים שתי בנות, אני השניה בתור. לפעמים כשאני מסתכלת על כולנו זה מדהים איך כולנו גדלנו באותו הבית עם אותם הורים ויצאנו שונים כ"כ. אני אוהבת את האחים שלי כולם, לאחותי אני קרובה יותר, היא החברה הכי טובה שיש לי. את הגדול אני אוהבת, ופוחדת בשבילו בעת ובעונה אחת. הקטן  (היום כבר בן 30 התינוק) הוא היהלום שבכתר.   (תודה לעמית שהוציא ממני את הפוסט הזה, זו לא היתה לידה קלה, אבל סיפור אחד על אקורדיון פתח את סכר הזכרונות שלי.)