זוכרים את סיפור החשמלאי? פעם עוד  טרחתי לכנות אותו בשלל כינויי "חיבה" היום כבר אין לי כוח אפילו לזה. ורק התחושה העזה של הצדק גורמת לי לא להתחרט שבכלל התחלתי עם הסיפור הזה ולא אמרתי כפרות על הכסף.

בפרק הקודם סיפרתי לכם שבית המשפט החליט למנות עד מומחה מטעמו, שיבוא, יבדוק ויתן את חוות דעתו שעל פיה יפסק לכאן או לכאן. לצורך זימון המומחה, נדרשנו ע"י בית המשפט להפקיד במזכירות 1000 ש"ח כל צד לכיסוי שכר טירחתו של המומחה. אנחנו כמובן מיד הפקדנו. החשמלאי לעומת זאת לא. כשעבר הזמן שהיה אמור להפקיד את הכסף, (חודש) ושום דבר לא קרה, כתבתי מכתב יפה לכבוד השופט שבו ציינתי כי מכיוון והנתבע לא מועיל להפקיד את הכסף ובגלל זה אין חוות דעת, אנחנו מבקשים יפה מכבוד השופט לפסוק לטובתינו. השופט ביקש מהנתבע תגובה לבקשה זו. עוד חודש עבר ולא נתקבלה שום תגובה, ושוב שיגרתי מכתב יפה לכבוד השופט, שוב הוא העבירו לתגובת הנתבע, וכך גם בפעם השלישית. אחרי שלושה חודשים שלושה מכתבים סוף סוף פסק השופט לטובתינו. עוד לא נדמו קולות השימחה במעוננו וכבר שוגרה בקשה לביטול פסק דין, פתאום התעורר לו הנתבע שהיה שרוי כפי הנראה באיזו תרדמת משונה, כזו שמתעוררים ממנה רק כשמפסידים במשפט.

חיכינו יפה לקבל את נימוקי הבקשה ואלו בוששו מלהגיע. ולכן שבועיים לאחר שהתקבלה הבקשה לביטול פסק הדין שוב שלחתי מכתב לאדון מכובד כבוד השופט. אלא שזה נעלם גם הוא. להפתעתי כי רבה גיליתי היום כי התיק נמסר לשופט חדש, וזה נתן החלטת ביינים כה מפתיעה. לשלוח אלינו את הבקשה לביטול פסק דין ולקבל את תגובתנו תוך חודש מהיום.

מפה לשם הסיפור הזה עוד מעט סוגר שנה.

תביעות קטנות? לא בבית ספרה של גמאמא, כי גמאמא נולדה במטרה ברורה אחת, להגשים את החוק החשוב ביותר בחוקי מרפי, "אם משהו יכול להשתבש הוא לבטח ישתבש."

אני יודעת שאני לא אובייקטיבית בסיפור הזה, אבל זה פשוט מוציא אותי מדעתי. עד מתי רשעים יעלוזו?