את א3 הכרתי בצבא, הייתי חיילת צעירה הוא כבר היה בקבע, בהתחלה הקשר ביננו היה מקצועי.

(מחמת הצורך בדיסקרטיות, אני לא אתן פרטים שעלולים להיות מזהים ואיתכם הסליחה.)

הוא לא היה הדמות המתבקשת להתאהבות, יותר דמות של אח גדול או אפילו דוד, למרות שבמחשבה לאחור הוא בסה"כ היה מאוד צעיר, בן 20 פחות או יותר. הוא היה כבר נשוי, התחתן צעיר.

לאט לאט הבשילה בי ההכרה, בבוקר כשהייתי מגיעה למשרד, הדבר הראשון שחיפשתי היה אותו, כשהוא היה מגיע, היום שלי היה מואר, כשהיה הולך היתה נשארת בי מועקה, אני זוכרת שיום אחד חשבתי לעצמי למה אני לא יכולה לקשור אותו לשולחן שלא יוכל ללכת, וככה לאט לאט הבנתי שיש פה הרבה יותר מרגש ידידותי, אהבה על כל עוצמתה, תקחו את כל מה שאתם יודעים על אהבה ותכפילו פי מליון, ככה הרגשתי. שוב אהבה לא מסופקת, שוב אהבה שנאלצתי להסתיר, כולם כמובן ידעו,  תמיד הייתי שקופה כמו מראה, אבל לא דיברו על זה. התייחסו לזה כאל אהבת ילדות, כמו התאהבות של תלמידה במורה שלה, במן מידה של סלחנות. אבל אני נקרעתי מבפנים.

הוא הוציא את הטוב ממני, הייתי חייבת להצטיין בכל דבר כדי להראות טוב בעיניו, והאמת שחלק מההצלחה המקצועית שלי אני חייבת לו בעקיפין, הוא לימד אותי שיש בי הרבה יותר ממה שהאמנתי קודם.

אני זוכרת את היום שהוא השתחרר מהצבא, לפני עוד היה  שרות קבע ארוך, לא ידעתי איך אוכל להמשיך בלעדיו. הגעתי בבוקר למשרד וראיתי שהשולחן שלו ריק, ידעתי שזה היום האחרון שלו, ישבתי במשרד ובכיתי. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ואז הוא נכנס לחדר, וחיבק אותי.

רציתי לטבוע בתוכו באותו הרגע, שיעצור הזמן, שלא יגמר החיבוק הזה לעולם. הוא שאל מה קרה,

ואני כתבתי לו:

"הייתי כספר פתוח

דפים כתובים כתיבה תמה

הייתי ספר פתוח

ואתה כילד סרבן מאנת לקרוא."

הוא כמובן ידע, היום כשאני חושבת על זה, אני מניחה שלא היה לו קל להתמודד עם הידיעה הזו, היתה המון חיבה ביחס שלו אלי, וגם משיכה, אבל הוא היה נשוי טרי, ובחור טוב.

הקשר ביננו נשמר און אנד אוף לאורך השנים והיה ידידותי בדרך כלל, לפעמים יותר מזה, אבל בשל צינעת הפרט לא אפרט יותר מזה.

לאחר תקופת אבל הרמתי ראש והתחלתי לראות שיש עוד אנשים סביבי, חלקם אפילו גברים, וחלקם גם ראויים למידה של תשומת לב נשית, אז היתה לי תקופה יפה  עם ש' (שאף אחד לא יגיד שאני נעולה) לא היתה שם אהבה גדולה מצידי, מצידו דווקא כן, אבל היתה חברות יפה. היום אני יודעת שהוא היה ראוי ליחס טוב יותר מאשר להיות פרס ניחומים, אבל זה כל מה שיכולתי לתת אז.

אחרי שהקשר עם ש' הסתיים,  גיליתי  את א4, כמה יפה היה א4, חלומה של כל בחורה. גבוה, רחב כתפיים, בנוי לתלפיות, חכם אש, וגם יודע את כל זה, לצערי פה בערך הסתיימו היתרונות שלו, היינו יחד שנתיים, מהן שנה גרנו יחד, לאורך התקופה הזו התגלו כל הזמן שקרים שונים שסיפר על עצמו, ואני טמנתי את הראש בחול, היה לי נעים להיות שעונה על כתף כ"כ מעוצבת. היופי שלו עשה גם אותי יפה יותר, נורא שיטחי מצידי אני יודעת, אבל לכל אחד יש חולשות, גם לי.

כשהשקרים התחילו להערם ולהשפיע גם באופן ישיר על החיים המשותפים שלנו הבנתי שהגיע הזמן להיפרד.

עזבתי את הדירה שלנו, וחזרתי להורי. הייתי אז בת 25, השתחררתי מהצבא, הכל פתאום השתנה לי. לא היתה תקופה קלה. אצל ההורים לא הצלחתי להשאר, גם לא היה צורך, כלכלית מצבי היה מצויין.

אחרי שנה של רומנים מזדמנים, וחיפוש אחר החתיכה החסרה , יום אחד, ממש לפני 17 שנה, בערב שימחת תורה, צילצל הפעמון בדלת ביתי, פתחתי את הדלת ושם הוא עמד, א5, הוא הביט בי בחיוך נבוך לבוש בג'ינס וסוודר אפור, הושיט ידים לצדדים כמראה לי את כולו,  ואמר "זה אני". לפי הפרפרים שהתחילו באופן מופלא לעוף אצלי בבטן, ידעתי באותו רגע שאולי זה זה.   

ואכן כך היה.

א5 הוא הא' האחרון שלי, (אם לא נספור את הבן שלי שגם הוא א') והוא יותר מכל האותיות גם יחד.

בשבילי לפחות.

עד כאן.