פעם כשרק התחלתי לעבוד במקום העבודה שלי, הייתי נוסעת פעם או פעמיים בשבוע לסניף של הארגון בירושלים. מאוד אהבתי את זה, כי זה היה שובר שיגרה שכזה.

ועוד יותר אהבתי את זה, בגלל קבלת הפנים שהייתי זוכה לה בכל פעם שהגעתי. אנשים ממש חיכו לי. והיו עושים הכל שיהיה לי נעים ונוח, והעיקר שאעשה עבורם את הדברים לשמם חיכו לי. עבודה כמובן, נו מה? אבל זה היה כייף. היתה לי תחושה שאני באמת עוזרת להם, משפרת את סביבת העבודה שלהם ואת הכלים שהם נעזרים בהם לביצוע העבודה שלהם.

לאט לאט החידוש פג, וגם הנסיעה הזו הפכה לסוג של שיגרה, והתחילה להעיק, קודם כל הנסיעה הארוכה, הפקק הבלתי משתנה בגינות סחרוב, ובעיקר העובדה שתמיד זה היה יום גדוש עבודה, וארוך. נורא ארוך. ואז בעקבות ארועים פוליטיים בארגון, התבקשתי ע"י הבוס שלי להפחית את הנסיעות ואני קפצתי על ההזדמנות כמוצאת שלל רב, והפסקתי לנסוע לגמרי. לאחרונה התבקשתי לחזור. בשבוע שעבר נסעתי בפעם הראשונה, והיום אני נוסעת שוב. ע"מ להפחית את המטרד שבנסיעה הזו החלטתי שזה יהיה יום שבו אני לוקחת את הזמן באיזי. קבעתי את כל הפגישות שלי החל מ11 בבוקר, וכך הרווחתי לי בוקר רגוע. הספקתי לקחת את נועה"לה לבית ספר, חזרתי הביתה,  עשיתי מקלחת נעימה, אכלתי ארוחת בוקר אמיתית, (ביצה קשה, לחם דגנים קל, ירקות גבינה וקפה) סידרתי קצת את הבית, ועכשיו אני פה, משאירה לכם את הגיגי, שאוכל לחזור אליהם רק בערב, כי שם בירושלים לא יהיה לי לא זמן, ולא מחשב להציץ בהם שוב.

מחר, יהיה הדיון הראשון במשפט של החבר של אורן שנהג בטרקטורון בתאונה. אני קצת במתח לקראת זה, לא שבאמת מאוד עקרוני לי איזה עונש הוא יקבל, ברור שהוא יקבל שלילה, ובין אם הוא יקבל את השלילה שהפרקליטות דורשת, (שנתיים) או שהעורך דין שלו יצליח להשיג לו עונש מופחת, זה לא משנה לי,אני אשמח בשבילו ובשביל המשפחה שלו אם יצליחו להשיג את העונש הקל ביותר האפשרי,  אין בי כעס עליו, אני לא חושבת שהוא אחראי יותר מאורן למה שקרה שם, אפילו שהוא זה שהחזיק בהגה, סה"כ אורן עשה את ההחלטה הטיפשית להכנס לכלי הרכב הזה בעצמו, אף אחד לא הכריח אותו. ואני מכירה את הבחור, הוא ילד טוב, ואני דיי משוכנעת שהוא לא נהג באופן חסר אחריות, אני חושבת שהיה שם צרוף של טיפשות, להכנס לשטח בלילה, וחוסר מזל, שגרם להתהפכות עצמה.

בכל אופן לא משנה איזה עונש הוא יקבל, ברגע שתסתיים השלילה כל הסיפור יהיה מאחוריו, אורן לעומת זאת ישא את תוצאות התאונה כל החיים.

אז למה אני במתח? קודם כל כי אורן צריך להעיד, וזו לא סיטואציה קלה,  אילו זה היה תלוי באורן הוא היה קובע שבכלל אין צורך להעניש את החבר שלו, אם כבר להעניק לו אות הצטיינות על העובדה שהוא טיפל בו בשטח ודאג לפינוי שלו לבית חולים. אני לא יכולה לשפוט את התחושות של אורן, אני מבינה שזה לגמרי סובייקטיבי, אני אפילו לא יכולה לדמיין את מה שעבר עליו בדקות האלו בשטח כשהוא רואה את המצב של היד שלו, אני רק מתפללת שהוא יצליח בסופו של דבר לשאת את המשא הזה יותר קל. לא רק הקושי הפיסי גם הקושי הנפשי.

אז זה היום, וזה מחר, ושרק נהיה בריאים.

יום טוב.