אין לי מושג אם באמת יש דבר כזה, אבל אם יש, אז לי יש אותו. ואפילו במצב חמור ביותר.

במקרים המעטים שיוצא לי להיות במסיבות ריקודים, תמיד שואלים אותי למה אני לא רוקדת, את התשובה "כי אני לא יודעת לרקוד", אנשים בד"כ נוטים לפסול בזלזול, איזה שטויות, מי לא יודע לרקוד?, הרי זו לא פיזיקה גרעינית, כולה להזיז ידים רגלים רצוי גם את הטוסיק ולנענע את הראש, והכל לקצב המוסיקה.

נו הינה,זו בדיוק הבעיה. גם ידים גם רגלים ראש וטוסיק ושהכל יהיה בהתאמה? לא הולך לי. ואם אני מנסה אני נראת כמו מישהו בהתקף אפילפטי.

בכל אופן למה נזכרתי בזה היום? כי חזרתי עכשיו משעור התעמלות (תסלחו לי השם "חיטוב ועיצוב" נשמע כאילו אני מאמינה שבאמת אצא ממנו מחוטבת ומעוצבת והרי כולנו יודעים שאין מצב) כל שיעור מתחיל בכמה דקות של תרגילים שדומים לריקוד. אני לא בדיוק יודעת איך לקרוא לזה, אבל יש שם מוסיקה, תנועות ידים ורגלים ונדמה לי שאפילו זיהיתי צעד תימני או משהו שדומה לדבר הזה שאני זוכרת מהימים שהיינו רוקדים ריקודי עם ליד הקן של הנוער העובד בימי שישי.

ובכן, כבר כמה חודשים פעמיים בשבוע בשעה שמונה ורבע, אני עושה את אותן תנועות בדיוק, ועד היום לא הצלחתי ללמוד אותן, כשזזים הצידה הידים הולכות קדימה? או אחורה? לצדדים?  למעלה? אז אני מתבלבלת מקפצת, מנסה לעקוב אחרי כולם בחוסר הצלחה מוחלט. אבל הכי נורא שאני נאלצת לראות את עצמי עושה את כל זה במראה הענקית שעל  כל הקיר. מזל לפחות שאני בלי משקפים ואז אני רואה סתם דמות מטופשת ומטושטשת ואני יכולה לדמיין שזו בכלל לא אני.

אבל תאמינו לי שזה עוד החלק הטוב של השיעור, כי אח"כ מתחילה באמת האינקוויזציה. האמת שיש  תרגיל אחד שאני מעולה בו. התרגיל לאימון השרירים הטבעתיים ושרירי האגן, נו אתם יודעים לשכב על הגב רגלים פסוקות להרים ולהוריד את האגן,האמת זו  לא חוכמה זה תרגיל ההתעמלות היחיד שעשיתי בשלושים שנים האחרונות.

כל השאר, רצח.

אני הכי אוהבת את המתעמלות המקצועניות האלו. אלו שבאות עם חליפות ספורט  מעוצבות ומותאמות, ועוד שמות משקולות על הרגלים בתרגילי הטוסיק והרגליים, כאילו זה לא מספיק זוועה גם ככה. היום היתה אחת שבזמן תרגילי הרגלים  כשהשרירים שלי כבר זועקים לשמים, אני מזיעה כמו פועל בניין ביום שרב, ונאנחת כמו בזמן צירי לידה, פתאום אני רואה אותה מניפה את הרגל מעל האוזן ובהבעה הכי אדישה שאפשר לשים על הפרצוף היא בודקת את הלק בציפורנים של הידים. מזמן, אבל מזמן לא שנאתי ככה מישהו.   

אבל את המקום הראשון במצעד האיוולת תפסה היום מישהי שאני חושבת שאני מכירה מתקופה בית הספר או משהו כי היא מתעקשת תמיד לקבל את פני באושר אדיר, היא לא איתי בשיעור היא משתתפת בשיעור לפני, לא יודעת איזה זה, אבל זו הפעם השלישית שאנחנו נפגשות והיא אומרת את אותו המשפט: "איזה מקום נחמד להפגש בו, רק שאני עושה את השיעורים הקשים ואת את ה-לא כ"כ קשים". מישהו יכול להסביר לי את הדבר הזה? אני לא זוכרת מאיפה אנחנו מכירות אבל אני כמעט בטוחה שגם אז לא סבלתי אותה.