היום בפעם הראשונה בחיים  הלא קצרים שלי נתקעתי במעלית.

יצאתי מהספרית שלי ונכנסתי למעלית, לחצתי על הכפתור שאמור להוריד את המעלית לקומת הקרקע, והתפנתי לבחון את תספורתי היפה במראה של המעלית.

עוד אני עומדת ומתפעלת מעצמי, קלטתי פתאום שהדרך למטה לוקחת זמן רב מהרגיל. התסכלתי על הצג שאמור להראות את הקומות והבנתי שאני עדיין בקומה שלישית. שוב לחצתי על הכפתור שכתוב עליו "ק" ורק אז אני קלטתי ששום דבר לא קורה. המעלית לא זזה. לחצתי על כפתור "פתח דלת", ושום דבר לא קרה, שניה לפני שנכנסתי להיסטריה, ניסיתי שוב, נאדה.

ואז נפתחה הדלת רק בשביל להראות לי שמאחוריה יש קיר. או אז החלטתי שזה זמן טוב  להכנס להיסטריה והתחלתי ללחוץ על כפתור האזעקה, ולהתקשר לספרית שלי בפלאפון בו זמנית. אצל הספרית ענה מענה קולי, דבר שממש לא עזר לי להרגע, שוב ושוב צילצלתי באזעקה ואין עונה. החלטתי שאתקשר לא', הרבה אמנם הוא לא היה יכול לעזור אבל חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאני אפרד ממנו כי ברור  שעוד שניה המעלית תצנח בלי שליטה ואני אמצא את מותי בקרקעית פיר המעלית.

ואז הגיע הקול המושיע, "מישהו תקוע שם?" עוד כמה דקות עברו וחולצתי בגבורה. טוב זה לא היה כ"כ הירואי מישהו עלה לחדר מעלית ואיכשהו שיחרר אותה והיא ירדה לקומת הקרקע. ברגלים רועדות כשלתי החוצה מנסה להחליט האם זה הזמן להחליף ספרית לאחת שנמצאת על הקרקע, או לטפס במדרגות בפעם הבאה. כמו שאני מכירה את עצמי, עד הפעם הבאה אני פשוט אשכח את החוויה.     

חוץ מזה, המון דברים קורים שאני לא מספיקה או לא מצליחה או לא מורשית עקב שמירה על צינעת הפרט להביא אל הכתב.

היינו השבוע במסיבת סיום של נועה"לה היה מאוד מרגש כדרכן של מסיבות סיום.

יש אצלי איזה מנגנון מוזר שבשניה שאומרים ברמקול " קבלו את כיתה ט' עם המחנכת ... " העינים שלי ישר מתחילות לנזול. מין רפלקס כזה, לא יודעת להסביר אותו.

שתי מסיבות סיום מאוד משמעותיות יש לנו השנה, נועה שמסיימת חטיבה ועולה לתיכון, ואורן שמסיים תיכון, ובשנה הבאה יהיה לי רק ילד אחד במערכת החינוך. מדהים אה?

לא ברור עדיין מה יקרה עם אורן בשנה הבאה, כרגע הוא נפסל משרות בצבא באופן זמני, אבל כל הנושא הזה עדיין בבדיקה ואני באופן אישי עוד לא עיכלתי אותו לגמרי. אני לא ארחיב כי יש לי תחושה שאורן לא יאהב את זה. אז תסלחו לי.

עם החשמלאי יש איזו תזוזה מזערית, הוא הפקיד סכום קטן ולא משמעותי מול החוב שלו, אבל עדיין זה סימן חיובי, ואני אחכה לראות אם זו מגמה שתמשך או לא לפני שאחליט מה לעשות הלאה.

בקאנטרי מישהי החליטה שהיא מכירה אותי ולא זוכרת מאיפה, מסכנה נפלה על הבחורה הכי סנילית במזרח התיכון, גם אם אכלנו יחד מאותו הקיטבג, (אנחנו לא, בדקנו)

אין סיכוי שאני אזכור את זה. בכל אופן כל יום שאנחנו נפגשות שם, היא מתעקשת לנהל מסע על כל שנות חיינו לנסות למצוא מאיפה אנחנו מכירות, כי היא נשבעת שהיא מכירה אותי. אני דיי אדישה לכל העניין, אני כבר רגילה שאני לא זוכרת אף אחד. היא מסכנה שכמוה דיי נסערת מהעניין.

זהו, אני רצה, ביי.