ערוץ 10, יצא עם תכנית יומית חדשה לכבוד היורו שבא עלינו לטובה. לטובה? נו שוין, בזמנים אלו כשפתאום אני מגלה שאפילו בחורות טובות מתלהבות מכדורגל, ממש מהמשחק ולא רק מבחורים במכנסים קצרים, אני לא מעזה להגיד את דעתי האמיתית על הדבר הזה שבשבועות האחרונים מפריד ביני לבין א' כל ערב.

בכל אופן נחזור לענייננו, לפני כל משחק יורו, יש תכנית קצרצרה שנקראת ראש בקיר, בהנחייה המצחיקה של שי ודרור. אין לי מושג מי הגה את הרעיון, ומי חשב שלראות שוב ושוב אנשים דופקים את הראש בקיר ונופלים לבריכה יכול להצחיק גם בפעם האלף שאתה רואה את אותו הדבר בדיוק, אבל אם לשפוט לפי התגובות אצלי בבית האיש הזה יודע מה הוא עושה.

אבל אני חייבת להגיד לכם, שהמסקנה העיקרית שהגעתי אליה אתמול מהתכנית הזו, היא שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל הכי, יותר מאוכל, יותר ממוסיקה , יותר מסקס, הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, זה לשמוע את המשפחה שלי צוחקת. אין על זה.

אתמול קיבלנו, א' ואני, צו גרוש מהבית כי נועה"לה הזמינה חברות, ונוכחותינו, איך נאמר בעדינות, קצת מיותרת, מכיוון שהבטחתי לאורן את האוטו, והיינו נטולי גלגלים החלטנו ללכת (ברגל!) לבית הקפה בפארק שליד הבית שלנו. העובדה שגם מקרינים שם את משחקי היורו על מסך ענק המתיקה לא' את הגלולה המרה.   

וכך יצא, שאתמול לראשונה לא יכולתי לזרוק את א' לחדר השינה לראות את המשחק, ונאלצתי לצפות בו יחד איתו. אבל על מסך ענק. היה דיי משעמם, אפילו א' אמר. כשנגמר המשחק וא' הודיע לי שעכשיו יש עוד 30 דקות החלטתי שזה כבר יותר מידי בשבילי , כמה קפה אני יכולה לשתות בשביל לא להרדם מול המסך הענק? והחלטנו לחזור (ברגל!) הביתה, הגענו בדיוק בזמן לראות את שני הגולים בדקות האחרונות של המשחק, על הפנדלים  אני כבר ויתרתי. סה"כ לא היה נורא, וחוץ מזה, מה לא נעשה בשביל הילדים שלנו, לא ככה?