בפעם הבאה שיהיה כנס בוגרים בבית חינוך תיכון כצנלסון, אורן ואני נוכל ללכת יחד כשני בוגרים של בית הספר הזה.

אני חוזרת עכשיו ממסיבת הסיום ולא מצליחה לקלוט את המשמעות של מה בדיוק קרה פה.

אתמול הוא נולד, ג'ינג'י קטנטן ומתוק, לפני דקה בערך הוא הלך בפעם הראשונה לכיתה א' ובסוף היום הראשון הודיע לי שהוא מתפטר מבית הספר.

 אח"כ הוא התרגל, אם כי מעולם לא ממש קיבל את הסמכות של המוסד הזה בעינים עצומות, תמיד בחן את הדברים, תמיד הטיל ספק, תמיד שאל ורצה להבין למה, ויחד עם זאת תמיד הצליח להיות חביב המורות, (וגם המורים אבל היו בודדים כאלו). והינה, עוד 4 בחינות בגרות, וזהו.

עוד כמה חודשים החברים שלו, אלו שחלקם הולכים איתו לאורך כל השנים האלו, יהיו חיילים, הסתכלתי עליהם היום, עוד זוכרת את דמותם ביום הראשון ההוא ללימודים, וחשבתי את המחשבה הנוראית והבלתי נמנעת, ולחשתי בשקט בלב, אלוהים תעשה שהם יחזרו כולם שלמים ובריאים מהצבא.

ואני מרגישה את הזמן כמו שמיכה עבה שמכסה אותי, ובתוך ההתרגשות יש בי עצב. עצב על דברים שעוברים ונגמרים ולא יחזרו. וגעגוע קטן, לילד הזה שהיה נרדם רק למגע השיער שלי, לרכות של העור שלו לפני שהתחיל לצמח זקנקן קטן. לימים שהייתי מרכז העולם בשבילו.

אני יודעת שזו הדרך הנכונה, אני יודעת שאני לא האמא הראשונה שצריכה לפתוח את הידים ולתת לילד שלה לפרוח לדרכו, ואני יודעת שאני ממש לא הראשונה שזה קשה לה. כי כל מה שאת רוצה בעצם זה להחזיק אותו עוד קצת קרוב אליך, להיות מסוגלת עוד קצת לשמור עליו ולהאמין שכל עוד הוא לידך שום דבר רע לא יקרה לו.

כי העולם מפחיד, ומסוכן. וזה התינוק שלך גם כשהוא מטר שמונים, ואת צריכה לעמוד על קצה האצבעות בשביל לנשק אותו. הוא עדיין התינוק שלך.