יום שני היום, יום שני שמרגיש  כמו יום חמישי,  לא בגלל שאני מריחה את סוף השבוע, אלא בגלל שאני עייפה כמו בסופו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה עבדתי בצורה כ"כ אינטנסיבית, לא שאני עובדת קל בד"כ , אבל ימים כמו הימים האחרונים, כבר שנים שלא היו לי. הזדקנתי, פעם הייתי צולחת ימים כאלו בקלילות. עכשיו אני מרגישה את כל כובד משקלם. אפילו לכתוב פוסט כמו שמתחשק לי אני לא מצליחה ועד שאני מוצאת כמה דקות של שקט שמאפשרות לי לשבת לכתוב אני כבר כ"כ עייפה שאין לי את  המוזה לכתוב את מה שרציתי. רציתי לספר על הקידוש שעשינו ביום שישי, יוזמה של הילדים, וכמה יפה זה היה, רציתי לספר על ערבי השבת של ילדותי וכמה יפה היה לי לשחזר את מסורת בית הורי בבית שלי. רציתי לספר על השיחה שהיתה לי עם אמא שלי בשבת כשהיא באה אלי שאעזור לה לנסח מכתב רישמי, ובעקבותיו התפתחה שיחה על אבא שלה על הילדות שלא היתה לה על איך היא מרגישה עם כל זה היום. רציתי לכתוב , אבל אני לא מוצאת את שלוות הנפש והיכולת לכתוב על הדברים האלו. אז אני כותבת כמו שאני יכולה,  נותנת  מנוחה לראש לכמה רגעים שלא יחשוב עבודה.   יש פה היום מפגש מחלקתי הגיעו עובדי המשרדים מכל האתרים של החברה, היתה ארוחת צהרים, ועכשיו כולם מכונסים בחדר הישיבות ושומעים הרצאה בנושא חיים ללא כעסים, אני כבר אאלץ להמשיך לחיות עם כעסים... כי כמו שאתם מבינים לא נכנסתי להרצאה. אני עובדת.   רק יום שני היום ואני כבר כ"כ עייפה.