את המכתב הזה כתבתי לבן שלי, לאחר דיי הרבה התלבטויות החלטתי להעלות אותו לפה למרות היותו מכתב אישי, משתי סיבות עיקריות, האחת נעוצה בעובדה שאני רואה בבלוג הזה יומן חיים שלי, וחשוב לי שתהיה בו תמונה אמינה ככל האפשר  של החיים שלי היום ובעבר, והיחסים שלי עם הילדים שלי הם חלק עצום ממה שאני היום. סיבה נוספת היא העובדה שיש בן הקוראים אצלי גם בני נוער, וגם הורים למתבגרים, וגיליתי עם הזמן שאני לומדת המון מהתגובות שלהם בפרט ומהתגובות של כולכם בכלל.

המכתב עבר צנזורה מסויימת ע"מ שלא לפגוע בפרטיות של בני. אבל רוח הדברים מועברת פה כלשונה.

א'.
לפעמים אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר במילים את מה שאני מרגישה כך שתבין.

 אז  חשבתי שאולי בכתיבה אני אצליח.

אני לא יודעת, כל מה שאני יכולה זה לנסות, כי דבר אחד אני מבטיחה לך, לעולם אני לא אפסיק לנסות , לנסות להגיע אליך, לנסות לגרום לך להבין.
אין לך מושג כמה פגעת בי, ואני שונאת את ההרגשה שאני צריכה להעניש אותך בשביל להעביר את המסר.
כשאני מדברת אליך ואתה לא עונה, כשאני מבקשת ממך להקשיב לי ואתה ממשיך לנגן בהתרסה כאילו אני איזה ג'וק שהולך על הקיר, ומכיוון שאתה לא יכול לרמוס אותו עם הנעל אתה בוחר להתעלם ממנו, כשאני רואה את הכעס בעינים שלך, התסכול אוכל בי בכל פה.
אני אמא שלך, ואני אוהבת אותך יותר ממה שאיי פעם אוהב את עצמי.
ולכן זה לא משנה כמה תפגע בי, או כמה אני ארגיש רע בפנים , אני אמשיך לאהוב אותך.

אני מסתכלת עליך ורואה בחור מדהים.
בחור חכם, יפה, עמוק, ובוגר לגילו.

כשאנחנו מדברים אני מרגישה שיש בך הרבה יותר מהצפוי מנער בגילך, לפעמים נדמה לי שאתה מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מוכנה להודות, לפעמים אתה שם לי מראה מול הפנים, ואני נדהמת איך אתה קולט הכל, יש לך ידע מדהים, בכל נושא שבעולם אפשר לדבר איתך ואני לא מתביישת להודות שגם לי יש מה ללמוד ממך.

אבל יחד עם זה אני רואה בחור שמתעקש להרוס לעצמו.

 אני לא מנסה להתיימר לדעת מה קורה לך בראש, הייתי שמחה אילו היית בוחר לשתף אותי, אבל אני יכולה גם להבין שאני לא הבחירה הטבעית לשיתוף עבורך.
יחד עם זאת, תאמין לי כשאני אומרת לך שאני לא לגמרי מנותקת ממה שעובר עליך. אני כן זוכרת את עצמי , אולי בגיל קצת יותר מבוגר, אבל באותה תקופה של "גיל ההתבגרות"  , אני זוכרת את הסערות הנפשיות , את הכאב שנדמה שעומד להרוס אותך, שאי אפשר להתמודד איתו. לא נולדתי בת 43, הייתי פעם גם בת 16 , והיו לי אותם פחדים וחששות ותהיות על העולם ועל עצמי ומקומי בתוכו.
אני מבינה שזה שלב שאתה צריך לעבור. אני רק מנסה בכל כוחי שלא תלך לאיבוד בתוך השלב הזה.
שלא תיצור הריסות שלא תוכל להשתקם מהן אח"כ.
יש לך שאיפות לחיים, ויש לך את הפוטנציאל להגשים אותן, אבל הבחירות שאתה עושה היום יש להן השפעה על היכולת שלך בעתיד להגשים את החלומות שלך.

אני רוצה שתזכור תמיד שאבא ואני, אפילו אם הדרך שלנו נראת לפעמים עילגת או שגויה עושים הכל מתוך אהבה גדולה אליך, לא הכל אנחנו יודעים, לפעמים נראה כאילו אנחנו מנסים, נכשלים ומנסים שוב בדרך אחרת, גם אנחנו שוברים את הראש איך לשמור על האיזון בין לתת לך  אחריות על החיים שלך, לבין להציב לך  גבולות שלא תלך לאיבוד.

דיברנו ביום שישי, הרגשתי טוב בשיחה הזו, הרגשתי שמשהו בך נפתח אלי, ואני מנסה לאחוז בהרגשה הזו ולשאוב ממנה ביטחון. הבטחנו הבטחות זה לזו, אני מקווה שלשנינו יהיה הכוח לעמוד בהבטחות שלנו.

אוהבת אותך

אמא