לפעמים אני תוהה אם הדמות שלי שמשתקפת מהבלוג זו באמת אני.

לא, אני לא מנסה פה לסחוט מחמאות, זו תהייה אמיתית.

תחשבו על זה, כשאני כותבת פה, אני עוצרת לרגע את החיים , מקדישה מחשבה למילה הכתובה, בכוונה או שלא בכוונה אני מציגה את הדברים כפי שאולי הייתי רוצה שישמעו, ולא בדיוק כפי שהם, זה לא שאני מעוותת את המציאות בכוונה, אלא עוטפת אותה במילים יפות יותר.

בסופו של דבר, קטעי החיים שפרסתי פה , עברו ליטוש תוך כדי כתיבה. המציאות תוארה תמיד כפי שהיא, אבל בניסוח מוקפד יותר.

אפשר אולי להמשיל את זה לדמות הפיזית שלי , בבוקר כשאני עומדת מול המראה ומתכוננת לצאת, באותם רגעים,  השיער בדיוק סורק ומונח במקומו, הבגדים שבדיוק נלבשו, מונחים נכון,  האיפור שרק נמרח על הפנים, הכל כמו קפוא לרגע, ואני רואה את דמותי במצב שבו היא במיטבה, במשך היום  האיפור ידהה, השיער יזוז ממקומו כי הרוח תעיף אותו או שאני בהיסח הדעת אשחק בו, קמטוטים של עייפות או טירדה יופיעו על פני, והבגדים יתקמטו מישיבה ארוכה, ואז כשאחלוף במקרה ליד מראה לא אראה טוב כפי שנראתי בבוקר, אבל זו תהיה דמותי האמתית.

ככה בבלוג אני מציגה את עצמי כפי שאני רוצה לראות את עצמי, מוקפדת, מסודרת, ברורה.

ולפעמים לא נעים לי, יש פה אנשים שאוהבים אותי, אבל האם הם באמת מכירים אותי? הם לא רואים אותי בסוף היום כשאני עייפה וחסרת סבלנות, הם לא רואים אותי נעלבת, כועסת, ברגע העלבון או הכעס, כל אלו נחשפים אליהם תמיד אחרי מחשבה. אחרי שאני מנקה את הרעשים שלא מחמיאים.

וזה כמובן נכון לשני הכיוונים, גם אני אוהבת פה אנשים על סמך ההכרות שלי עם הדמות שהם בחרו להציג ,  אני לא מדברת על אלו הבדויים לגמרי, אני מדברת על הדברים הקטנים, אני אתן לכם דוגמא, זוכרים שכתבתי פה על התקרית שהיתה לי בשבת עם הבן של השכנים? נכון, סיפרתי לכם שכעסתי, אבל אתם קיבלתם אותי כבר רגועה, אולי קצת מתוסכלת, אבל במצב שאני יכולה אפילו להתייחס במידה מסויימת של הומור לתקרית, אתם לא ראיתם את הפנים שלי שהתעוותו מהכעס, את קול הצעקה הצורמני שלי, את הדברים המכוערים בסיטואציה כמו זו,  לא ראיתם אותי ברגע האלם שנתקפתי בו, לא מסוגלת להגיב, מרגישה מטופשת להחריד, ומכיוון שלא ראיתם את כל אלו, וקיבלתם את הסיפור מזוקק מהכיעור שבו, לא יכולתם להיות מושפעים מכל אלו. וכך נותרתי אני זכה וצודקת, וזכיתי לתמיכה הבלתי מסוייגת של כולכם, לא, לא סילפתי את העובדות, אבל אולי לא הצגתי את כולן? אף אחד לא יכול לדעת כשהוא קורא בבלוג שלי, מה אני בוחרת לשים פה ומה להסתיר.

האם זכיתי באהבתכם בזכות?

זה מזכיר לי את בדיחה על זוג בערוב ימיו שמתחתן בסיבוב שני, בלילה אחרי החתונה , האישה לפני שנכנסת למיטה מסתכלת על בעלה במבט מרחם ואומרת, סליחה יקירי, ומורידה את החזיה המעצבת, את המחוך, מסירה את שכבות המייק אפ והריסים המלאכותיים ומסתכלת עליו בחשש, והוא מצידו מחייך ואומר, יקירתי סילחי לי את, מסיר את הפאה הנכרית, והשיניים התותבות ונכנס למיטה.