עוד שבוע עומד להסתיים, ואיתו כך הבטיחו לנו הקיץ.

למרות שאני טיפוס של קיץ ופורחת רק כשהשמש זורחת, יש בי געגוע לקצת חורף.

במיוחד לשבתות של חורף, כשכולם בבית וריח החמין מקבל את משכימי הקום.

געגוע לבגדים היפים של החורף, שהם בעיני היתרון הכי גדול של העונה הזו,

געגוע לשמיכת הפוך המפנקת.

אני יודעת שיבוא החורף, ואני אקטר על הפקקים, על הריצה בגשם, על חשבון החשמל שיתפח בגלל הצורך לחמם את הבית ולהדליק את הדוד, על החושך שיורד כ"כ מוקדם.

אבל עכשיו ברגעים אלו, אני זוכרת את כל מה שרומנטי בחורף ופחות את טירדותיו.

עכשיו מתחשק לי לשבת בבית לבושה בסוודר גדול שיעטוף אותי כמו חיבוק, לשתות שוקו חם, לשמוע את קול הגשם המכה בחלונות, ולהיות עם האנשים שאני אוהבת.

יש לזה ריח של שלווה.

רוח סתיו / יחיאל מוהר

אל תתבייש, היה עצוב.
אל תצטער, אם תצטער:
זאת היא עונה כזאת, חבוב,
זה רק הסתיו וזה עובר.

לך ערירי בליל העיר,
הבט לרום, חפש כוכב,
מותר, מותר גם לצעיר
להיות טיפה זקן בסתיו.

זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המיבב,
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.

הנה באוירה כזאת
לנערה שוב אין אומרים:
"הי, בובה, מותק, בואי לרקוד" -
אלא: "הביטי, ליל סתוים..."

אתה צוחק: "שטויות, שטויות".
מן התרגשות, "הו, מה פתאום..."
אז למה זר סיתוניות
שלחת לילדה שלשום?

זה הסתיו עם הענן...

דמעה, אל תתאדם, חבר,
היא לא תגרום שום נזקים.
תאמר: "זה גשם לא יותר",
אבל הן שנינו זאת יודעים.

זה הסתיו עם הענן...