כבר שישה ימים בתוך אוקטובר ואני עוד תקועה בספטמבר. למה? ככה.

לאחרונה שמתי לב לשינוי בהתנהלות הבלוגרית שלי, אם פעם שכשמשהו הטריד אותי הייתי רצה לכתוב עליו, לכתוב את התחושות שלי, לשפוך למסך את התסכולים, לקבל את מנת החיבוקים ולהמשיך הלאה קלה ומאוששת, היום אני מעדיפה לדלג מעל משוכת המטרד ולחזור לפה כשהדברים כבר עובדו בתוכי, נעלמו, או נפתרו. קשה לי להסביר את  השינוי הזה, אבל כפי הנראה לא כל דבר צריך להסביר,יש דברים שצריך פשוט לקבל.

הנבונים בניכם בטח יסיקו מהפתיח הזה שבימים האחרונים הייתי מוטרדת ולכן לא כתבתי, זה נכון, וגם לא נכון.

אבל נאמנה לדרכי החדשה, לא מתחשק לי לשפוך את הלב. (אל תלחצו, הכל תקין, ילדים, עבודה, משפחה, שום דבר שעוד לא התמודדנו איתו בעבר ובטח עוד נתמודד איתו רבות בעתיד)

חוץ מזה, כמו שאני מכירה את עצמי, דקה אחרי שאפבלש את הפוסט הזה, אני אכתוב ברצף איזה 15 פוסטים  בהן אשפוך את ליבי עד שלא ישאר ממנו דבר. או שלא, אתם יודעים שום דבר אצלי לא ממש חקוק בסלע.

בכל אופן, חגים. זה כייף לא? לא יודעת איך אתם, אבל אני ממש אוהבת את התקופה הזו, יש משהו מתחדש באויר. המעברים האלו מחג לחול וחזרה לחג  כ"כ מהירים, שלא מספיקים להשיל את בגדי השבת בין לבין, וככה אנחנו מסתובבים בהרגשה חגיגית ומהודרת , מאחלים זה לזה שנה טובה , גמר חתימה טובה, וחג שמח, מתקשרים לדודה שלא דיברנו איתה מאז פסח, ומרגישים שקנינו בזכות את מקומנו בצד הנכון של הפנקס.

חוץ מזה שלעבוד יומים ולנוח ארבעה זה סידור שמקובל עלי מאוד ולא היתה לי שום בעיה להמשיך אותו כל השנה, רק עם קצת פחות ארוחות אם אפשר.

ביום כיפור המתקרב אני מתכננת לסיים סוף סוף את אישה בורחת מבשורה. אני זוחלת עם הספר הזה כמו שלא זחלתי עם ספר מימי. אני כל הזמן מנסה להבין מה קורה לי איתו, למה אני לא מסוגלת לקרוא יותר מכמה עמודים ברצף, למה הוא לא סוחף אותי כמו שרבים כ"כ הבטיחו שיהיה, יש לי תאוריה אבל אני צריכה קודם לסיים את הספר, ואז לעבד אותה עוד קצת בראש, לפני שאבוא לספר לכם. אז יש סיכוי שזה יקרה במוצאי יום כיפור, אם אעמוד בתכניות שלי.

וכמו כל שנה, גם השנה אני אזכיר לכם שזה היה יום כיפור כשגיליתי את ישראבלוג לראשונה. ושוב כמו קשישה מצויה אני נאנחת ואומרת לעצמי, פששששש מדהים איך שהזמן טס.

גמר חתימה טובה לכולכם.