בגיל 5 הפכתי למשקפופרית.

ד"ר גלפר קבע שהראייה שלי דפוקה ושיש לי גם צילינדר וזכיתי לקבל את המשקפיים הראשונים שלי : זוג עיגולים ענקיים וורודים. בזמנו מאוד התרגשתי לקבל משקפיים. אני חושבת שפשוט שמחתי שאני לא אהייה מהילדים שנאלצו להסתובב ברחובות ובגני הילדים עם רטייה אחת כדי לשפר את עינם העצלה.

ההתרגשות והשמחה לא נמשכו יותר מדיי זמן. זה לא שהילדים האחרים העליבו או הקניטו אותי. אף אחד מעולם לא כינה אותי "משקפופרית" או "אבו-ארבע", ואפילו היו לי לא מעט חברים עם משקפיים.

זה פשוט שאני הרגשתי איתם מאוד מאוד מכוערת. אני זוכרת את עצמי מנסה לשפר לעצמי את המראה, מורידה את המשקפיים ומגששת את דרכי באפילה. הייתי משקיעה באיפור, מרוצה מעצמי, ואז מתבאסת שאני צריכה להרכיב את המשקפיים. אמא שלי טענה שמי שיפה – תהייה יפה גם עם משקפיים. אבל תהיתי איך אפשר להיראות יפה כשיש לך משהו שתקוע לך באמצע הפרצוף.

בגיל ההתבגרות (שאצלי היה מאוד נוראי גם ככה ) זה הקצין והתחננתי להורים לעדשות מגע (לייזר בחיים לא היה לי אומץ לעשות). בסוף כיתה י"ב הם נכנעו ולא הייתה מאושרת ממני! קיבלתי עדשות מגע ומאז בערך לא הורדתי אותן. היו לי איזה זוג משקפיים מכוער ודק מסגרת- שמיועד רק לבית ול"יתר ביטחון". ה"יתר ביטחון" במרכאות, כי לא משנה מה- לא היה שום סיכוי שארכיב את המשקפיים מחוץ לבית.

לא משנה אם עברו 12 או 14 שעות, אם העיניים שלי היו עייפות/רגישות/דומעות/כואבות- לא הורדתי את העדשות. אפילו בטירונות, בשיא הזוהמה ושאי אפשר היה להוריד את העדשות – לא נכנעתי למשקפיים. למזלי הייתה לי דלקת עיניים בערך פעם אחת בחיים וזה היה סבל בל יתואר- המחשבה שאני יוצאת לרחוב עם משקפיים! ידעתי שאם תהייה לי שוב דלקת- אני לא אצא מהבית, כי אסור שמישהו יראה אותי עם משקפיים.

משקפיים תמיד נראו לי כאביזר יפה, מדליק ואפילו סקסי- אבל פשוט לא עליי.

לפני שבועיים בערך, הסתובבתי עם אמא ואחותי בעזריאלי. בניגוד אליי, אחותי ממש אוהבת משקפיים והיא מחליפה אותם לפי המצב רוח. היא בחרה לעצמה זוג, ואני התחלתי סתם למדוד כל מיני זוגות תוך כדי. ואז בסוף מדדתי איזה זוג משקפיים, והן אמרו שזה ממש יפה והגיע הזמן שיהיו לי משקפיים נורמליים. מפה לשם, החלטתי לקנות והתוצאה לפניכם.

העזתי להצטלם, ואפילו להעלות תמונה!

נראה לי שזה דווקא נחמד, לא?

בטח גם אתם נתקלתם לאחרונה בשלל סטטוסים של בחורות שטסות לשלל יעדים על רחבי הגלובוס.  זו השנה הרביעית שמתקיים קמפיין שמטרתו היא להעלות את המודעות לסרטן השד, במסגרתו בחורות כותבות סטטוסים לא מובנים וכדי לעצבן את הבנים, והבנים לא מבינים ומתרגזים. 

אני אישית לא נתקלתי בזה השנה, אלא רק בסטטוסי תגובה, ולמרות שלקח לי זמן להבין את ההסבר לבחירת היעדים, ישר זיהיתי את הקונספט ושוב תהיתי מה לכל הרוחות הוא קשור לסרטן השד. אז נכון, השנה הבנות לא מתבקשות לכתוב איפה הן אוהבות "לעשות את זה" או כמה ס"מ הן מעדיפות במספר מסויים של דקות וזה מנחם, כי לפחות בחורות הפסיקו לחפצן את עצמן, אבל עדיין כל הרעיון הזה דבילי.

ראשית, מה השטויות האלו של "בואו נעצבן את הבנים". מה אכפת לי מהבנים בכלל?! לא עברנו את כיתה ד' עם כל משחקי מלחמת המינים האלו?

שנית, לא ברור מה הקשר של הקפיין לסרטן השד, למי הוא אמור לפנות ומי עומד מאחוריו-  למיטב הבנתי לאגודה למלחמה בסרטן אין כל קשר אליו.

הרעיון בבסיסו יפה- בואו נעלה את המודעות. בואו נלך להיבדק או נגיד לאישה יקרה לליבנו להיבדק. חבל שהמטרה קצת התפספסה בדרך.

אין כל קשר בין המשפטים שהבחורות אמורות לכתוב לבין סרטן השד. מה הקשר בין מידת הנעליים שלך, לאיפה את אוהבת להניח את התיק או טיסה לאמסטרדם לבין סרטן השד? לא, כל המטרה היא שהבנים לא יבינו. שוב, מה אכפת לי מה הבנים מבינים או לא? מה הם קשורים לסרטן השד? (לפני שתקפצו, ידוע לי שגברים גם נפגעים מסרטן השד. אבל זה משהו שהוא מאוד מאוד נדיר ולרוב זה יקרה לגברים מבוגרים).

אז כן, היו כמה סטטוסים (כמו שלי למשל) שדיברו על חודש המודעות לסרטן השד ועל כמה חשוב להיבדק. אפילו הפיצו ברשת את התמונה הזו:

(אפילו שפחות אהבתי את ה"חכמות מוזמנות לשתף")

לא כל פרסום הוא פרסום חיובי. כשמפרסמים מוצר או רעיון בדרך לא נכונה- זה רק גורם לזלזול. אף אחד לא יתייחס לרעיון שלך ברצינות, רק ידברו על הפרסום עצמו ולא על מהותו. ואכן, הבאזז סביב הקמפייין הזה הוא כמה הבנות טיפשות, ובואו נחטיף להן סטירה ונשלח אותן למטבח ואולי גם תתפשטו בדרך.

בנוסף, למי הקמפיין הזה אמור לפנות?

סרטן השד פוגע גם בנשים צעירות, ואפילו בגברים. אבל מי שבקבוצת הסיכון הכי גדולה הן נשים שחלו בעבר או שיש להן היסטוריה משפחתית של סרטן השד ונשים מעל גיל 40. נשים שיש להן את ההיסטוריה המשפחתית- בוודאי שאינן צריכות קמפיין כזה. אני מתארת לעצמי שהן מודעות למחלה. קהל היעד- הוא נשים מעל גיל 40. ונכון שלאמא שלי יש פייסבוק, אבל היא לא תבין ולא תתשתף במשחק הזה. לא עשיתי בדיקה סטטיסטית של העניין, אבל אני מתארת שרוב הנשים מעל גיל ה-40 הן כמו אמא שלי. אולי יש להן פייסבוק, אבל הן לא ישתתפו במשחק הזה, לא יבינו אותו ולא יבינו למה זה אמור לדבר אליהן.

אולי קהל היעד הוא הבנות (או אפילו בנים)  שישלחו את אמא להיבדק. אבל הקמפיין מפספס את מטרתו. כי כמו שכתבתי למעלה- כמעט ולא מדברים על סרטן השד ועל החשיבות בבדיקה ובגילוי מוקדם. כולם מתעסקים בקמפיין עצמו ולא במטרה שלו.

אז בחודש אוקטובר הבא, אל תשחקו במשחקים הטיפשיים האלו. תכתבו תכלס- כמו שאני כתבתי אתמול:

"חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. 1 מ-8 נשים תחלה בסרטן השד ושיעור התמותה מסרטן זה הוא גבוה. נשים יקרות, יש חשיבות רבה לגילוי מוקדם של המחלה בריפוי והחלמה, לכו להיבדק!"

מידע על סרטן השד.

יום האישה הבינלאומי מצויין בעקבות התאגדותן של פועלות במפעל טקטסיל בניו-יורק ופתחו במחאה ב-8 למרץ 1857 כנגד תנאי העבודה הקשים שלהן.

יום האישה הבינלאומי הוא איננו החגיגה הצרכנית המטופשת שמנסים לכפות עלינו, איננו מצויין כדי שאנחנו הנשים נפצח בחגיגת שופינג מטורפת של איפור ונעליים, הוא הרבה מעבר לזה.

יום האישה הבינלאומי נועד כדי להזכיר לנו שלמרות שהרבה בחורות נהנות ממהות הפמיניזם- שזה אומר בעיניי- הזכות לבחור להיות מי שאת רוצה להיות, אבל עדיין נשים מרוויחות הרבה פחות מגברים, רק בגלל שהן נשים. כי עדיין במקומות רבים בעולם ואפילו כאן בישראל נשים נתפסות כרכוש- שאפשר לרצוח אם היא "חיללה" את כבוד המשפחה, שאפשר להכות, אפשר לחתן אותה עם מי שרוצים ובכלל עדיף שתישאר במטבח ותשתוק.

כי הנה אנחנו עם כל הפמינזם והמאה ה-21 וסקס והעיר- נשים ומיניות זה מעיין טאבו. נשים נשפטות על מספר הגברים שהן בילו איתם במיטה, והמשוואה של סקס וכבוד עדיין קיימת, כאילו אנחנו אי שם בימי הביניים, והבנות צריכות להיות סגורות בביתן עד יום חתונתן. וזה משליך לדברים אחרים- כמו אם התלבשת "חשוף" (כאילו אנחנו באירן ויש איזה חוק להיות מכוסה ברעלה) אז מגיע לך שיטרידו אותך או גם יותר מזה. כי עדיין נאמרים המשפטים "זו כולה צביטה בטוסיק", "היא רצתה את זה" או "מה חשבת שעלית איתו הבייתה אחרי דייט", כאילו התחייבת בחוזה חתום לקיים יחסי מין ואסור לך בשום פנים ואופן להתחרט.

ועדיין הרבה גברים וגם נשים תופסים נשים ונשים תופסות את עצמן כאובייקט מיני ותו לא.

וסליחה, אני רוצה להיות סקסית, מבלי שיראו בי רק כוס מהלך (סליחה על הבוטות).

ויש גם הדרת נשים, וזה מרגיז שרק מעצם העובדה שאני אישה איזה גבר צריך להגיד לי איפה לשבת באוטובוס, או על איזה מדרכה ללכת או מה ללבוש. כי הוא רק רואה אותי בתור ערווה, בתור איבר מין, כאילו התכלית שלי היא רק להיות מינית ומפתה.

ובעיקר, יום האישה הבינלאומי נועד להזכיר לנו שאפשר לצעוק, אפשר למחות, אפשר להגיד את מה שמציק ומפריע ולהתעלם מכל הקולות של "מה את עושה סיפור".

ביוני 2006 הייתי חיילת צעירה ומניתי חמישה חודשים בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת שישבתי במשרד בחוסר מעש ושתיתי עם מיכל ומיכל קפה. לא הרבה אחרי זה, התחילו שמועות שנחטף חייל. אני זוכרת שהדלקנו את הטלוויזיה והסתכלנו בחדשות. הייתי אז תמימה והאמנתי שבטח תכף הצבא ייצא למבצע וישחרר אותו.

כמה שבועות אחרי זה, הודיעו שנחטפו עוד שני חיילי מילואים, אחד מהם גר בעיר שלי. בינתיים גם הספיקו להחזיר את הגופות שלהם ואני זוכרת שהייתי אז במשמרת ב"הוט" ואחד הלקוחות התרגז שנדפק לו הממיר. הוא אמר שלא היה לו אכפת, אבל דווקא עכשיו, ביום הזה, הוא רוצה לראות טלוויזיה. הודיתי בכנות שגם אני הייתי מעדיפה לשבת מול הטלווזיה, אבל אני עוברת מדיי כמה דקות מול הטלוויזיה במוקד ובאמת שאין מה לראות.

 עם חטיפת החיילים פחות או יותר הגיעו גם הקטיושות ואחותי הקטנה הייתה בלחץ והיסטריה שהקטיושות יגיעו גם לחיפה והקריות. אני זוכרת שזה היה יום שישי בערב וצחקתי עליה. אמרתי לה שאין מצב שהקטיושות יגיעו הנה.

כמה ימים אחרי זה הייתי בבסיס בעתלית והלכתי לקחת עיתון ושמעתי בומים מוזרים. הגעתי למשרד והילה הייתה שם, בוהה בחלון וניסינו להבין מה זה הרעש הזה. כמה דקות אחרי זה הבנו שאלו קטיושות והן הרבה יותר קרובות אלינו. ישבנו רוב היום מול הטלוויזיה וקלטנו שנפלו קטיושות גם בחיפה והרגו שמונה אנשים וגם בקריות. אני זוכרת שניסיתי להתקשר לאחותי וכל הקווים נפלו, אבל איכשהו המטכ"לי עבר והצלחתי להתקשר. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת ואני ניסיתי להרגיע אותה. וככה התחילה מלחמת לבנון השנייה. למדנו לחיות עם רוטינת האזעקות, אפילו ברחנו מהבית לשבוע. נפלה אפילו קטיושה ליד הבית שלי. מהמשרד שלי הייתה התצפית הכי טובה לקטיושות שנופלות על חיפה ולתוך הים.

נגמה המלחמה. קיבלתי רב"ט, סמל ואות מלחמה. עשיתי אינספור שמירות. המפקדים שלי התחלפו. היו גם טיולים וימי כיף, שגרה משביזה ושגרה נעימה ומבורכת, ימים של לחץ וימים של אקשן. שיפצו את המשרד. הכרתי הרבה אנשים. הייתי בלוויה צבאית. החברים הטובים השתחררו. השתחררתי גם אני.

החלפתי ארבעה וחצי מקומות עבודה. ביום שישי תהייה המשמרת האחרונה במקום העבודה הנוכחי שלי ואני אתחיל באופן רשמי את מקום העבודה החמישי שלי כשגלעד שליט יהיה כבר בבית.

עשיתי פסיכומטרי פעמיים. עשיתי שנה מכינה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ואני תכף מתחילה את השנה השלישית והאחרונה.

היה לי קשר רציני וארוך שנמשך שלוש שנים. בפעם הראשונה אני נפרדתי ממישהו. התחלתי עוד קשר רציני וכנראה גם האחרון. בין לבין הספקתי להתאהב, להתאכזב, להישבר לי הלב. לשבור את הלב לאחרים. לצאת לדייטים. התנשקתי עם עוד 18 אנשים.

החברים שלי גם הספיקו להשתחרר. חלקם כבר מסיימים את התואר. אנשים מהשכבה שלי עשו את הטיול הגדול בדרום אמריקה או המזרח הרחוק. שתי חברות טובות שלי מתחתנות בקרוב.

אחות אחת סיימה תיכון. התגייסה. עברה לעשות שירות לאומי. השתחררה. עברה לא מזמן לת"א.

אחות שנייה סיימה חטיבת ביניים, התחילה ללמוד בתיכון  וגם סיימה אותו. לא מזמן היא התגייסה.

כל אחת משתי הבנות דודות שלי ילדה שני ילדים.

לא טיילתי בחו"ל, אבל טיילתי בארץ. אני חולמת על טיול גדול באירופה או להסתפק באמסטרדם וברלין. עשיתי עוד קעקוע. קראתי מאות של ספרים. הרווחתי כסף וגם בזבזתי אותו. זרקתי המון בגדים. שיניתי כמה פעמים סגנון לבוש. החלפתי פעמיים מכשיר סלולרי. החלפתי כמה צבעים בשיער. השמנתי ורזיתי. שיניתי כמה וכמה פעמים את העיצוב של החדר. כתבתי מאות של פוסטים. קנו לי שני מחשבים ניידים. קיבלתי הרבה מתנות. הכרתי הרבה מאוד אנשים. חלקם כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. החלפתי כמה פעמים את החוג החברתי שלי. חגגתי שישה ימי הולדת. השתכרתי למוות כמה וכמה פעמים. חגגתי בפאבים בחיפה, בקריות, בת"א ובירושלים. התחלתי ללמוד נהיגה. הייתה לי חתולה שהייתה כמו החיית מחמד שלי והיא הלכה לעולמה. יש עוד חתולים. אחד מהם נכנס לליבי באופן מיוחד. הייתי בהפגנה אחת. פתחתי פייסבוק.

שמחתי, בכיתי, צחקתי, התאכזבתי, התבאסתי, הייתי בדיכאון, הייתי בטיפול, הוחמאתי, החמאתי, התרגשתי, הייתי גאה בעצמי. עברתי כל כך הרבה חוויות. חלקן טובות וחלקן פחות. ובעיקר- התבגרתי והשתניתי.

אני לא אותה הבחורה שהייתי ביוני 2006.  בכל זאת, עברו חמש שנים וקצת.

אתמול באופן כללי, היה לי יום טוב. רכשתי מכשיר סלולרי חדש, ביקרתי עם החבר בספא, סגרנו צימר והזמנו טייק אוואי מהמסעדה האהובה עלינו. אבל הדבר הכי משמח והכי מרגש- לשבת מול הטלוויזיה ולקלוט שמחזירים את גלעד שליט הבייתה.

יש לנו מנהג כזה, בכל ראש השנה לכתוב ברכות לשנה החדשה ולקרוא את הברכות של השנה הקודמת. כמעט כולנו מאחלים שגלעד שליט יחזור הבייתה ויחגוג את ראש השנה עם הוריו. תמיד כשאנחנו מרימים לחיים אנחנו מוסיפים שגלעד שליט יחזור הבייתה בשלום, אמן.

אבל כשעברו השנים, היה קשה יותר ויותר להאמין שזה אכן יקרה. ופתאום, שאתמול, הודיעו שיש עסקה, עברו בי צמרמורות של התרגשות.

אני לא מכירה את גלעד שליט. לא מכירה את משפחתו. אני לא פעילה במטה. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עבר ועובר ויעבור עליו או על הוריו. תוהה מה עדיף- בן בשבי או בן בארון. אבל גלעד שליט בקלות היה יכול להיות מישהו אחר. מישהו שאני כן מכירה. מישהו שאני אוהבת. מישהו מהמשפחה.

אין ספק שהמחיר יקר. אבל חיים של חייל לא שווים את זה?

הלב שלי גם עם המשפחות השכולות. מי אני שאשפוט משפחה שכולה, מי אני שאבין את כאביה (אפילו שגם אני ממשפחה שכולה, אבל אח של סבתא נפל בזמן שירותו הצבאי ונכון שאין הבדל בין כאב לכאב, אבל הנסיבות שונות). אני מבינה את רצונם לנקמה, לצדק. אבל הטרורסיטים האלו חיים נהדר בכלא הישראלי ואנחנו משלמים על זה מכספי המיסים. הם חיים הרבה יותר ממה שחיים האנשים בעזה או אפילו חלק מהאנשים במדינת ישראל.

שום דבר, שום דבר לא יחזיר את אלו שנרצחו בפיגועים לחיים. ומנגד- יש חיים של חייל שכן אפשר להציל.

אני זוכרת שהייתה את הצעדה של משפחת שליט והמטה ומנגד עמדו משפחות שכולות שהתנגדו לצעדה. אני זוכרת שכתב טלוויזיה שאל אב שכול: "ומה אם זה היה הבן שלך בשבי?". אז אותו אב שכול אמר: "אם זה היה הבן שלי, מצידי שיתנו להם הכל. מצידי שיתנו להם גם את תל אביב". וזה אומר, דרשני.

טרוריסטים ומחבלים באים והולכים. זה לא שבלעדי האסירים אין פיגועים. יש. זה לא שמישהו מחכה להם לעשות או לתכנן פיגוע. ואני רוצה להאמין שהמדינה וצה"ל מספיק חזקים והפיקו לקחים.

גלעד שליט הוא חייל של מדינת ישראל, המדינה שלחה אותו ולכן היא מחוייבת להחזיר אותו. הוא לא איזה סוחר סמים שיצא לסגור עסקה. 

יש כאלו שאומרים שכל חייל צריך בחשבון שהוא עלול להיהרג או ליפול בשבי. זו גישה טיפשית ואני לא מבינה אותה. חוק גיוס הוא חובה! אף אחד לא שואל אותך אם להתגייס או לא. זה החוק במדינת ישראל ולא כולם רוצים להתחמק ולעבור על החוק. ולא כל היחידות הן התנדבותיות. אם יש לך פרופיל מתאים, אתה הולך לקרבי. זהו, אין דיון. (כמובן שיש מקרים יוצאים מהכלל וכו' וכו'). תקנו אותי אם אני טועה. אז לפי הגישה הזו, אם מישהו לא רוצה להילקח בשבי או להיהרג (יש מישהו שרוצה? שזה מתאים לו?) אז שלא יתגייס. ואז? מי כן יתגייס?

אני מחכה לרגע הזה, לשבת בציפייה דרוכה מול הטלוויזיה, לראות את ההורים של גלעד זוכים לחבק אותו. 

ושבו בנים לגבולם.

פעם שאלתי את אבא שלי, למה הוא לא צם ביום כיפור למרות שהוריו היו צמים. ואז הוא אמר לי שאין בזה טעם. הרי הצום לא מכפר על מעשים רעים בין אדם לחברו, אלא רק על מעשים רעים בין אדם לאלוהים. ואם באופן כללי אתה "חוטא": מחלל שבת, לא שומר על כשרות, אוכל חמץ בפסח וכו' ומתכוון להמשיך "לחטוא"- אז הצום לא יכופר. ככה שמבחינתי, אין שום טעם לסבול.

בעבר היו מספר פעמים שצמתי ואני מנסה לחשוב על למה- אין לי סיבה ממשית.

בעיניי היום הזה מסמל צביעות אחת גדולה. רוב האנשים כותבים סליחות בפייסבוק ו"אם פגעתי". מה זה אם? האם פגעתם? אתם לא יודעים אם פגעתם באמת? אתם מתנצלים התנצלות קולקטיבית כדי לצאת ידי חובה? ובכלל- למה חיכיתם עד ליום כיפור? אתם מבקשים סליחה רק כדי לעשות "וי"? חשבון נפש צריך לעשות כל השנה! ואם פוגעים במישהו- צריך מייד להתנצל ולבקש סליחה, אמיתית, מהלב.

ובכלל, יש אנשים שצמים, לובשים חולצה לבנה וכיפה וחושבים שהם צדיקים גדולים. זה לא משנה שלפני ואחרי הצום הם יהתנהגו כמו חולירות. או אפילו ביום עצמו- הם לא יתביישו להכות ילדים שמדברים בסלולרי (אוי ואבוי!) או יזרקו אבנים על אמבלונסים ומכוניות נוסעות. כאילו כל האנשים מחוייבים לגזור על עצמם צום ותענית. כאילו לאנשים אין זכות לדבר בסלולרי או לנסוע במכונית שלהם. כאילו לאנשים אין מקרי חירום. פשוט גועל נפש. זה אפילו מבזה ומחלל את היום הזה, אחד הקדושים בדת היהודית.

אני רוצה להאמין שאם יש אלוהים, הוא שופט אנשים לא לפי צום ביום כיפור, אי נסיעה בשבת והימנעות מבשר וחלב. אני רוצה להאמין שהוא שופט אנשים לפי האישיות שלהם.

השנה לא יצאתי החוצה. ביליתי בשקט בבית. קראתי את "נוילנד" של אשכול נבו שלא מאכזב. ספר מצויין, יש בו משהו שמצליח להעביר את ההוויה הישראלית. קראתי גם את "נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן, ספר שכולו קינה לבנו המת. רק גרוסמן כנראה יבין את הספר הזה או מי שחלילה איבד את ילדו. ראיתי שוב את "כנפיים שבורות".

מחכה בקוצר רוח לשבוע הבא.

לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר דיווחים על התעללויות בחיות ובעיקר בחתולים.

לפעמים אני מנסה להבין מהיכן הרוע הזה, מהיכן נובעת האכזריות ולמה אנשים חושבים שחתול זו חיה שלגיטימי להתעלל בה.

אני לא מבינה אנשים שאומרים שהם "שונאים חתולים". לא ברור איך אנשים שמעידים על עצמם שהם חובבי כלבים ומגדלים כלבים- מה שמעיד עליהם כי הם אוהבים חיות, יכולים לומר שהם שונאים חיה אחרת ויותר גרוע- חושבים שזה מוצדק להתעלל בה.

אף פעם לא נתקלתי במישהו שאוהב חתולים אבל שונא כלבים. אני אמנם אוהבת מאוד חתולים והם החיה המועדפת עליי, אבל אני מאוד מאוד אוהבת גם כלבים וגם חיות אחרות, בעיקר אם הן פרוותיות:)

לאנשים יש סטיגמות על חתולים שלרוב הן אינן נכונות.

חתול זו חיה לא נקייה ומלכלכת- לא נכון. חתולים מאוד נקיים: הם מנקים את עצמם כמה פעמים ביום, דואגים לעשות את הצרכים שלהם בבור ולכסות, הם גם בודקים שלא נשאר ריח. למשל, מיצי הייתה מנקה לעצמה את הפנים והידיים אחרי האוכל. מי שמלכלך- אלו בני אדם! בני אדם זורקים את הפסולת שלהם במרחב הציבורי: בחופי הים, בשמורות הטבע, ברחוב, בתחבורה ציבורית. בני אדם כותבים על אוטובוס "משה היה פה" או "נחמה הכוסית". בני אדם משאירים פיצוחים על השולחן ברכבת. בני אדם זורקים את השקית זבל שלהם ברחוב, או זורקים את הזבל בפח של השכנים על אף שהפח עולה על גדותיו או שהם משאירים את הפח זבל פתוח. (למי שתוהה- אלו דברים בהם נתקלתי אישית!). ברגע שיש זבל ברחוב או הפח פתוח- החתול יילך לעבר הזבל. חתול, להזכירם, הוא בעל חיים והוא רוצה לשרוד ולמצוא אוכל. אם בני האדם יקפידו לסגור את הפח למשל, או לזרוק את הזבל בתוך הפח- החתולים לא ינסו לפתוח את השקיות ויעשו יותר באלגן.

רגע ומה, הכלב לא אוהב להתפלש בבוץ או בחול? כן, גם הכלב אוהב! אז מה, עושים לו מקלחת.

חתולים גם הורגים את כל המזיקים לנו: ג'וקים ושאר חרקים, נחשים, עכברים, חולדות.

מה שכן, חתולים משירים שערות ומי שמאוד חולה ניקיון או שאין לו כוח לנקות כל הזמן- לא כדאי לו לגדל חתול בבית.

חתולים מעבירים מחלות- כל בעל חיים יכול להיות חולה במחלה ולהעביר אותה לבני אדם. אם החתול לא מחוסן- בוודאי שהוא יכול להיות חולה במחלות של חתולים ואם הוא ישרוט מספיק עמוק והוא חולה במשהו- הוא יכול להעביר את המחלה לבני אדם. לכן חשוב מאוד להקפיד לחסן את החתול באופן קבוע, בעיקר כשיש ילדים קטנים או נשים בהיריון. אבל, לא בהכרח כל החתולים מלאים במחלות.יש חתולים שחיים ברחוב שהם בריאים ולא חולים. גם לכלבים יש מחלות! גם לסוסים וגם לארנבים. והיי, גם לבני אדם יש מחלות ואפילו כאלו שעוברות באוויר. לא חסרים הורים ששולחים את הילדים שלהם לגן כשיש להם חום או שלשולים. או אנשים שבאים לעבודה ומתעטשים על כולם.

ובקשר לפרעושים ושאר קרציות- בעייה של חתולים וכלבים וזה באמת מטרד שאפשר לטפל בו. אבל יש גם הורים ששולחים את הילדים שלהם לגן עם כינים. וזה מטרד קצת יותר מציק לדעתי.

חתול זו חיה לא נאמנה- שוב, לא נכון. חתולים מכירים את הבית שלהם ואת הבעלים שלהם. עובדה שיש אנשים שגרים בדירות ונותנים לחתול לטייל בחוץ והוא יודע בדיוק לאן לחזור. דוגמא: אבא שלי מגדל חתולים אצלו בעבודה (הוא עובד בבי"ס חקלאי ומן הסתם זה לא משרד). היה לו חתול סיאמי יפהפה בשם מישה. מישה אהב לטייל ויום אחד מישה נעלם לכמה ימים. אבא שלי חשב שמישה הלך לעולמו. אחרי שנה בערך, אם לא יותר- מישה חזר לאבא שלי, ישר רץ אליו וביקש ליטופים ופינוקים. דוגמא נוספת, קצת יותר עצובה: "תנו לחיות לחיות" העלו בפייסבוק סיפור על חתול שהבעלים שלו כנראה עברו דירה והשאירו את החתול בבית הישן. החתול ישב ליד הדלת במשך חצי שנה ולא זז, למרות שכנראה חתולים אחרים תקפו אותו. ממש קורע את הלב.

חתול זו חיה אנטיפטית/ לא יודעת לתת אהבה/ מתקרבת רק למי שנותן אוכל- לא מדוייק. אנשים לרוב נתקלים בחתולי רחוב. חתולי רחוב הם פחדנים ומאוד חשדניים. חתול לא פחדן- הוא חתול טיפש. חתול פחדן וחשדן זה חתול ששומר על עצמו. לכן, חתולים לא מתקרבים ככה סתם לבני אדם. נכון, אם מאכילים אותם בקביעות הם מתרגלים ולומדים לתת אמון. יש לנו מתחת לבניין כנופייה של חתולים שאנחנו מאכילים בשאריות לפחות פעם בשבוע ולפעמים גם יותר. החתולים כבר מכירים אותי ואת אחותי ובוטחים בנו. יש חתולה אחת קטנה שהיא מאוד חברותית, בלי קשר לאוכל. לכל בני האדם היא מתקרבת ורוצה ליטופים. יש חתולים שלאט לאט למדו להתקרב ונותנים לנו ללטף אותם. ורוב החתולים- עדיין מפחדים ולא רוצים להתקרב יותר מדיי.  גם אצל החבר שלי בבית יש חתולים. חלק מהחתולים היו חברותיים מאוד כלפינו- כמו מיצי למשל, אבל לא רק היא . חלק מהחתולים לא רצו שייגעו בהם. החתולים של אבא שלי בעבודה לעומת זאת, מאוד חברותיים ומתחנפים- לכולם. יכול להיות שזה קשור בעובדה שהם רגילים שיש בן אדם כל הזמן לידם ואילו החתולים האחרים חיים בחצר רוב הזמן.

חתול גם שיש לו בית – לא משנה כמה אוכל תתן לו, הוא לא יתקרב אליך ולא ייתן לך לקחת אותו ככה סתם. הוא יודע שיש לו את המקום שלו ואת הבית שלו.

כך שלכל חתול יש את האופי שלו. יש חתולים חברותיים וחנפנים, יש חתולים שלאט לאט לוקח זמן להתרגל, יש חתולים לא חברותיים שלא רוצים שילטפו אותם. חתול גם לא מתחבר לכל אחד ולא מתקרב לכל אחד. מיצי ידעה או הרגישה שחבר של החבר שלי לא אוהב חתולים ולכן היא הייתה בורחת ממנו.  אבל זה בדיוק כמו שיש כלבים יותר חברותיים ופחות חברותיים. בדיוק כמו שיש כלבים שמסתדרים עם בני אדם ויש כלבים שתוקפניים מאוד. מה, לא הייתה תקופה בה שמענו על כלבים שתקפו מאוד קשה בני אדם? האם זה אומר שכל הכלבים לא בסדר? האם זה אומר שכל הכלבים מהסוג ה"אגרסיבי" יותר כמו רוטווילר או אמסטף הם בהכרח רעים ותוקפניים? ברור שלא!

כמו שאמרתי- לחתולים יש אופי. אי אפשר לאלף אותם. אין דבר כזה "לך תביא". החתול יסתכל עליך ויגיד "לך אתה תביא!". חתולים הם כמו אדונים קטנים, המלכים של הבית:) אבל הם חיה שאפשר ללמד אותה. החתולים של אבא שלי יודעים טוב מאוד שאסור להם לעלות על השולחן בזמן שהוא אוכל. החתולים בחצר של חבר שלי בבית למדו שברגע שהם מיללים בחוץ- נפתח להם את הדלת (זה חינוך רע). מיצי ידעה שהחבר הוא המשמעת ואני החמאה. כשהוא היה בבית היא ידעה שאסור לה לעלות על השולחן בזמן שאנחנו אוכלים, היא ידעה לחכות לידנו. כשאני הייתי איתה- היא ידעה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. פעם החבר הביא לי ארוחת בוקר למיטה ונשארה גבינה. קראתי למיצי שתבוא ללקק את הגבינה. היא באמת עלתה על המיטה והתחילה לאכול את הגבינה ואז כנראה היא נזכרה שאסור לה. היא הפסיקה לאכול והסתכלה על חבר שלי לראות את זה בסדר. הוא אמר לה "תאכלי" ואז היא ידעה שמותר לה לאכול.

ובקשר לאהבה- חתולים יודעים להעניק הרבה אהבה, מי שמגדל חתולים יודע. חתולים גם עושים הרבה מאוד דברים מצחיקים ומשעשעים- אפשר לראות את כמות הסרטונים ביו-טיוב על חתולים.

אבל גם אם אתם לא מסכימים איתי- אין שום הצדקה וסיבה להתעלל בחתול! אין שום סיבה להגיד "אני שונא חתולים" כי זה נותן לגיטימציה להתעללות.

גם כלבים סובלים מהתעללויות, כמובן. לא חסרים כלבים וחתולים שהבעלים שלהם זורקים אותם לרחוב כי נמאס להם מהם או כי הם עוברים דירה או נוסעים לחו"ל ובעצם גוזרים גזר דין מוות על הכלב או החתול. לא מזמן מישהו השאיר את הכלב שלו באוטו לשעות ארוכות, בשיא החום והכלב מת. והרבה מאוד פעמים מדובר גם בכלב גזעי או בחתול גזעי! אני באמת לא מבינה איך אפשר לזרוק חיה לרחוב. פשוט רוע לב, אטימות וטמטום.

אבל חתולי רחוב "זוכים" להתעללויות אכזריות! אני קוראת על עוד ועוד סיפורים, על דברים באמת מזעזעזים שעושים לחתולים. וגם אם אתם לא מתחברים לחיה הזו, וזה בסדר גמור- אין שום סיבה להציק ולהתעלל! שום סיבה! הרי בכל זאת, מדובר ביצור חי! יצור חי וחסר אונים שחושב ושמרגיש! יצור חי שלא עשה לכם כלום! מה עם קצת חמלה?

אנשים שמתעללים כך בחתול או בכלב- אלו אותם אנשים שיתעללו בבני אדם.

רק השבוע חבורת נערים שפכה חומצה על חתולה והתמונות פשוט מזעזעות! חומצה! על חתולה! חתולה קטנה שלא עשתה להם שום דבר! חומצה על יצור חי! אני לא מבינה מהיכן נובע הרוע והאכזריות הזו. אני לא מבינה למה יש תגובות של אנשים שמצדיקים התעללויות בחתולים (גם את זה ראיתי) כי זה "רק" חתול. אין שום הצדקה לפגוע בבעל חיים!!!!

על אנשים כאלו, בא לי לשפוך חומצה בעצמי. באמת. אדם כזה הוא אדם רע ואכזר. אדם חסר לב.

המקרה של החתולה שבר את הלב שלי. החלטתי לתרום לה כסף לטיפול רפואי. בחודש שעבר "תנו לחיות לחיות" עשתה התרמה של 10 ש"ח בסמס ותרמתי. אבל הפעם החלטתי לתרום שוב- תרמתי 100 ש"ח. אין לי בעייה "לגהץ" את האשראי באותו סכום ואף בסכומים גבוהים יותר על בגדים, נעליים, פאבים, מסעדות.. אז למה שאני לא אוציא את הכסף הזה על משהו טוב וחיובי, אני מרגישה שזה המעט שאני יכולה לעשות. כי עם הזמן אני מבינה שאני מעדיפה בעלי חיים על פני בני אדם.

מקווה שאולי הצלחתי לשנות משהו בחשיבה ושהצלחתי להעלות מודעות.

יום ראשון אחה"צ, אני נוסעת באוטובוס מהאוניברסיטה הבייתה. הסלולרי שלי מצלצל, על הקו חברה טובה מימי התיכון. הרבה מאוד זמן שאנחנו לא ממש בקשר רציף, תהיתי מה פתאום היא מתקשרת. היא מספרת לי שאבא של חברה נוספת שלנו נפטר. נשארתי המומה.

האמת שבשכבה שלי, מאז תחילת החטיבה, היו יחסית הרבה תלמידים שאחד מההורים נפטר. כמה שזה היה עצוב לי בשביל אותם ילדים, זה היה אחרת, זה לא באמת נגע בי.

כאן זה אחרת. נכון, לא היינו חברות קרובות מאוד. בתיכון היא הייתה חלק מהחבורה המצומצמת של החברים, מאלו ששמרתי איתם על קשר גם הרבה אחרי שסיימנו ללמוד, אבל לא היו בנינו יותר מדיי שיחות של אחת על אחת. למרות זאת, זה היה כואב ונאבקתי לעצור את הדמעות של ההלם.

אני זוכרת את אבא שלה. הוא היה איש גדול כזה, זורק בדיחות. מסוג האבות המגוננים והדואגים. היינו אצלה הרבה בבית. הייתה לנו בדיחה בחבר'ה שאבא שלה הוא כל יכול ומלך העולם ודברים בסגנון הזה. אבל הסרטן הכניע אותו. הסרטן התחיל בדם, עבר לעצמות, ולפני שבועיים גילו את הגידול בראש במפתיע.

ביום שני הייתה ההלוויה. לא ידעתי איך להתנהג בסיטואציה, מה לעשות, מה לומר. להגיד את הדברים המטופשים האלו "תהיי חזקה", מה בכלל אומרים ואיך בכלל מנחמים ילדה שאיבדה את אבא שלה. נתתי לחיבוק שלי לנחם.

היה עצוב מאוד. עצוב וכואב לראות את המשפחה. עצוב להיפגש בנסיבות האלו עם החברים שמזמן לא ראיתי. ורק יומיים לפני אני ורועי דיברנו על זה שמפגש של כולם יהיה כמו פגישת מחזור. עצוב שאדם מת וכל מה שנשאר אחריו זה ערימת עפר וכמה פרחים. כשהורידו את הארון לא הצלחתי להתאפק וירדו לי דמעות. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם... אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

זה מסוג הדברים שמכניסים לפרופוציות.החיים שבירים. אנחנו שוכחים שהם עשויים להיגמר בכל רגע. אנחנו נוטים לקחת את הכל כמובן מאליו, אבל זה מלמד שאין דבר שהוא ברור ומובן מאליו, שצריך ללמוד להעריך כל דבר, כל אחד, כל רגע.

יהי זכרו ברוך.

היום עמדתי בתחנת אוטובוס ביחד עם אחותי. ניגש אלינו בחור צעיר ושאל אותי אם יש לי סיגריה. עניתי בחצי חיוך שלא. ואז הוא שאל אותי בת כמה אני.

שתקתי למשך כמה שניות.

ואז, באסרטיביות שכל כך לא אופיינית לי- עניתי לו : "מה זה עניינך?"

הוא מלמל משהו ואז הלך.

אח"כ חששתי שאולי הייתי מגעילה, לא נחמדה.

ואז נזכרתי.

נזכרתי בכל אותן הפעמים בהן הייתי נחמדה. בכל אותן פעמים שהרגשתי לא נעים, כדי שלמישהו אחר יהיה נעים.

בכל אותן פעמים בהן נדבקו אליי קצת יותר מדיי באוטובוס.

בפעם ההיא באמצע הרחוב כשאיזה גבר התחיל להידבק אליי ושאל אותי איך קוראים לי ובת כמה אני ולא זז ממני.

בפעם ההיא בעבודה לפני הצבא, כשאיזה לקוח גם שאל הרבה שאלות שאולי לא היו בעלות אופי מיני אבל הרגשתי לא בנוח, וכשהתכופפתי והרמתי את המכנסיים למעלה כדי שלא יראו לי את התחתונים הוא אמר "למה את מרימה?" במבט מטונף. ואני שתקתי, בחיוך מבוייש. היה לי לא נעים.

נזכרתי בכל אותן הרבה פעמים ששתקתי, שלא הגבתי, שהמשכתי להיות נחמדה, כי לא היה לי נעים.

נזכרתי איך הרגשתי בכל פעם שכזו- כזאת קטנה.מושפלת אפילו. כאילו מי אני בכלל.

נזכרתי בכל הסיפורים שבנות סיפרו לי- על זה שהן היו נחמדות ובסוף נפגעו.

אני בחורה נחמדה. אני נחמדה לאנשים שקרובים אליי. לאנשים שאני מכירה, לאנשים שמכירים לי. ללקוחות מולן אני עובדת. למחלק העיתונים ולמוכר הקפה. אני נחמדה ומחייכת ועושה את זה מכל הלב.

אבל למה אני צריכה לתת פרטים אישיים שלי  שאני לא מעוניינת לחלוק לאיזה בחור זר?

שלא תבינו אותי לא נכון: אם מישהו ניגש ושואל איך להגיע לאיזה מקום, או מתי מגיע קו האוטובוס (לדוגמא) אני אענה בצורה יפה ומנומסת. היו בחורים שהתחילו איתי וזה לא היה מתאים- גם להם עניתי בצורה יפה ומנומסת.

אבל ככה סתם, להיות נחמדה לאנשים זרים ששואלים אותי שאלות שלא מתאים לי לענות עליהן- לא מתאים לי.

אז נכון, אולי הבחור הזה סתם רצה "להתחיל" איתי. אולי זה היה נגמר בזה שהוא היה מבקש טלפון.

אבל אולי הוא היה ממשיך לשאול עוד שאלות מציקות, אולי הוא היה מעיר הערות, אולי הוא היה שולח ידיים.

לצערי, מהניסיון שלי- האפשרות השנייה בד"כ קורית.

ואולי יגידו שאני מגזימה.

אבל אני לא.

גם כי אני חוויתי. גם כי אני שומעת על עוד ועוד ועוד סיפורים על בנות שחוו.

גם כי רציתי להראות דוגמא לאחותי. שתדע שהיא לא צריכה להיות נחמדה לאף אחד אם לא מתאים לה.

מצפים מנשים להיות נחמדות. ואז כשהן מוטרדות תוקפים אותן למה הן היו נחמדות מדיי. ואם מישהי לא נחמדה מלכחתחילה כדי למנוע מצבים כאלו- אז היא ביצ'ית.

אולי תתייגו אותי בתור פמיניסטית- לסבית -מכוערת-שונאת גברים- לא מורידה שיערות -ושורפת חזיות.

(אני כן פמיניסטית, אבל בפעם האחרונה שבדקתי אני סטרייטית ומתה על העם הגברי, מוציאה הרבה כסף על לייזר להסרת שיער והחזיות שלי יפות ויקרות מכדי שאשרוף אותן. אה כן, ואני חושבת שאני נראית טוב).

אני גאה בעצמי.

במקום לענות על שאלות שאני לא מרגישה איתן בנוח, במקום להרגיש שוב כמה אני קטנה, אני בוחרת להרגיש חזקה ואסרטיבית. ותקראו לי איך שאתם רוצים.

מצטערת, אני לא נחמדה יותר.

אני לא יודעת על סמך מה מגדירים ספר כספר טוב, איכותי, קלאסי. האם יש קיימים מדדים אובייקטים לספר שהוא איכותי ומהם בכלל המדדים האלו. למשל "החטא ועונשו" נחשב לספר איכותי ומלמדים אותו לבגרות (אחותי נאלצה לקרוא אותו), אבל כשניסיתי לקרוא אותו בעצמי- פשוט התייאשתי. הספר היה כל כך לא מובן וקשה ומשעמם. הספרים של רם אורן והרלן קובן נחשבים לספרות נחותה. אבל מי קבע שזה נחות? יש כל כך הרבה אנשים שנהנים לקרוא את הספרים האלו. ספרים גם מיועדים להנאה.

ספר טוב בעיניי הוא ספר עם עלילה מעניינת וכתיבה זורמת וקולחת ולא משנה איזו "תווית" מוצמדת לספר.(יש לי רשימה בצד של ספרים מומלצים ורשימה של כל הספרים הטובים שקראתי). אבל ספר ממש טוב לפי דעתי, הוא ספר שאני לא יכולה להפסיק לקרוא. ספר שאיתו אני יכולה להזדהות. ספר שגורם ללב שלי להתכווץ. ספר שנותן לי תובנות. ספר שגורם לי לחשוב ולהרהר בו גם לאחר הקריאה.

אני יכולה לתת כדוגמא את הספרים של ג'ודי פיקו. אני מניחה שהרבה ראו את הסרט "שומרת אחותי" (הגרוע מאוד) שנעשה לפי ספרה. בכל הספרים שלה הנושא המרכזי הוא טעון, כואב, קשה ומורכב כמו : התאבדות, מחלת סרטן קשה, המתת חסד. יש כמה דמויות שונות ולכל אחת מהן נקודת מבט שונה, כל אחת מן הדמויות היא מבחינת חלק קטן המרכיב את התמונה המלאה. אין טובים ואין רעים. יש בני אדם. ביום שלישי קראתי את הספר שהיא כתבה "תשע עשרה דקות" וכבר כמה ימים אני מהרהרת בו. במרכז הסיפור תלמיד תיכון שמתחיל לירות בבית הספר שלו. הירי משפיע על כמה דמויות שונות והסוף אינו מובן מאליו. במהלך הקריאה הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, והעור שלי מצטמרר. כי אין טוב ואין רע. ואיך בכולה תשע עשרה דקות אפשר לשנות ולהשפיע על חייים של כל כך הרבה אנשים.

ספר נוסף הוא "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה. לא סתם הספר הזה מככב ברשימות רבי המכר. מדובר על סיפור אמיתי על שני בני זוג בתקופת מלחמת העולם השנייה שמחליטים לפתוח במחאה כנגד משטר הרייך השלישי וזאת ע"י השארת גלויות תעמולה כנגד היטלר ומשטרו במקומות שונים בברלין. הספר מתאר במדוייק את התקופה: תקופה של פחד, טרור, אימה. אנשים פוחדים לדבר, לחשוב, כל אחד מבחינת מרגל ומלשן. לא סתם הספר נקרא "לבד בברלין". אתה לבד, עם המחשבות שלך. אתה לבד עם הדרך בה אתה רוצה לפעול. זה אינו ספר שואה קלאסי. אין התייחסות לפן היהודי. האנשים התקוממו כי נמאס להם שאומרים להם איך לחיות, מה לחשוב, במה להאמין. הספר יכול להיות מאוד רלוונטי גם לימינו, מציג לנו עוד זווית על התקופה ההיא, הוא אפילו נותן מעט אמון בבני אדם. קראתי את כל הספר הענק הזה בשבע שעות ואני ממליצה עליו בחום.

"מיתוס היופי" מאת נעמי וולף הוא ספר פמיניסטי שמסביר את השימוש בייצוגי היופי כנגד נשים. הוא נכתב בשנות ה-90, אבל מאוד רלוונטי גם לימינו. קיבלתי הרבה תובנות בעקבות הקריאה והוא דיי חידד את האג'נדה הפמיניסטית שלי.

"אני, כריסטיאנה פ'" הוא סיפור ההתמכרות של כריסטיאנה פ' לסמים. הספר אמנם ישן וכיום אף אחד לא מתרגש מילדים מכורים לסמים, אבל בכל זאת היה בספר משהו מטלטל. כריסטיאנה מתארת את ההתמכרות שלה בצורה ישירה ובוטה ובהחלט לא קל לקרוא על ילדים שמזריקים הירואין. גם יכולתי להזדהות עם כריסטיאנה. הרצון להיות כמו כולם, ההרס העצמי, הניסיון ללכת על הקצה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי,שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן." זהו ציטוט מתוך הספר "אלנגנטיות של קיפוד" מאת מוריאל ברברי. יש בספר מעט פילוסופיה והרבה מאוד רגעי תובנה, הרבה מאוד רגעים בהם אתם מגלה שהדברים אינם כפי שנראים. ציטוט נוסף מספר שאני מאוד אוהבת הוא "הורים מתים, בנות גדלות ונישאות לאיש, אבל אחיות הן לכל החיים" מתוך ספרה של ליסה סי "נערות שנחאי", המספר על יחסי אחיות, דבר שכל כך חלק מחיי שלי. (ספר נוסף, יותר אקדמי ולא עלילתי אבל מאוד קריא על יחסי אחיות הוא "אמא תמיד אהבה אותך יותר" מאת דברה טאנן. קראתי אותו היום, ספר מאוד מעניין).

"אישה בורחת מבשורה" של דיוויד גרוסמן נכתב לפני שבנו אורי ז"ל איבד את חייו במלחמת לבנון השנייה. אך כאשר קוראים את הספר יש בו משהו מאוד מציאותי ועוצמתי.

"המאהב" מאת א.ב.יהושע ו"מחזיר אהבות קודמות" מאת יהושע קנז הם ספרים על החיים שמשאירים טעם חמוץ- מתוק-מריר בפה.

"הלנה על הגג" של יורם יובל, על אנשי מילואים שעושים מילואים במחנה הפליטים אנצר בלבנון השאיר אותי אחרי הקריאה עם חור בבטן. ואם כבר נושאי צבא, אז "אם יש גן עדן" של רון לשם כל כך ישראלי, כל כך יום הזיכרון בהוויתו, כל כך מדמיע בעיקר כשקוראים את בפתיחה על כל הדברים שיונתן כבר לא יעשה.

בספרה של אליס סיבולד "היה לך מזל" היא מתארת את האונס האכזרי שעברה ואת כל מה שקרה בעקבותיו. היא לא חוסכת במילים, בתיאורים ובפרטים. זה ספר לא קל לקריאה, קשה. כזה שהייתי צריכה להניח מהיד ולנשום. אבל הוא ספר חזק, שגורם ללב לקפוא ולעור ברווז.

"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גויטפרוינד הוא ספר שלא רציתי שייגמר. על חברות, על החיים, על שינויים, על אנשים כאילו רגילים, על חיפה, על הארץ.

"דור הפרוזאק" של אליזבת וורצל הזכיר לי את עצמי לפרקים.

בתור פעילה כנגד אלימות מינית בכלל וכלפי נשים בפרט, בתור מישהי שהמאבק בתופעה והניסיון להעלות אותה למודעות הוא חלק ממנה וחלק מהאג'נדה שלה- דווקא בגלל שחוויתי את אותה אלימות מינית על בשרי- העונש שנגזר היום על נשיא המדינה לשעבר משה קצב מאוד משמח אותי.

אבל עם השמחה ותחושת הניצחון- אני לא שוכחת. מקרים כמו של קצב יש עשרות אלפים.

רוב מקרי האונס לא מתרחשים בסמטה אפלה, חדר מדרגות חשוך או צריף נטוש ע"י איזה גבר זר, מסריח ומסומם. רוב מקרי האונס קורים בסביבה המוכרת והבטוחה. 83% מקרי האונס נעשים ע"י מישהו מוכר: בן זוג, ידיד, בוס, מפקד, חבר לעבודה, מכר של ההורים או גרוע מהכל- בן משפחה. מישהו שאת סומכת עליו, שאת בוטחת בו, שאת מרגישה איתו בטוחה.

ברוב המקרים כדי לאנוס לא צריך לאיים באגרוף או בסכין או באיומים מילוליים מפחידים, אלא לנצל ולהפעיל מניפולציה. ועם כמה שזה עצוב- זה לא כזה קשה.

אני לא שוכחת. לא אותי ולא אף אחת אחרת.

לא שוכחת את כל הנשים, הנערות והילדים שנאנסו, שהוטרדו, שהושפלו, שנפגעו ולא משנה כיצד זה קרה.

לא שוכחת את כל האנסים והמטרידנים שמסתובבים חופשי ברחובות, שנראים "נורמטיביים". למעשה, אתם לא יודעים כמה אנסים מסתובבים איתכם, לידכם, ביניכם.

אני לא שוכחת את כל הנשים שנותרות שבורות, כואבות. נשים שמאשימות את עצמן. נשים שמקטינות את רגשותיהן למרות שהן יודעות בפירוש שמשהו כאן לא היה בסדר.

לא שוכחת את כל הנשים שבעיקר שותקות.את כל הנשים שצורחות, אבל אף אחד לא שומע ואף אחד לא רוצה לשמוע, כי הן צריכות להיות "נחמדות" ו"לא לעשות עניינים".

משה קצב חושב שהוא היה בסדר. משה קצב חושב שכך צריך להתנהל עם נשים. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולהגיד: ככה, לא מתנהגים.

הגיע הזמן שכל הגברים שחושבים שזה לגיטימי להשפיל, להעיר הערות סקסטיות שמעבר לעובדה שהן פוגעניות אלא נורא נורא מפחידות (מי יודע האם הוא רק יסתפק בלהעיר או שהוא יראה לי באופן מעשי מה הוא היה הוא עושה לי ומה הוא חושב על התחת שלי), לנצל, להפעיל מניפולציה, לאיים, לשלוח ידיים, לכפות את עצמך בכוח- הגיע הזמן שכל הגברים האלו יבינו שכך לא מתנהגים ומי שנוהג כך- ינודה ויישב מאחורי סורג או בריח. (אני אישית מתנדבת לחתוך להם את הזין). הגיע הזמן שאנחנו כחברה נוקיע אותם.

כי אנשים שמפעילים אלימות מינית על שלל סוגיה, הם פשוט אלימים. אלימות מינית היא אלימות לכל דבר והיא חלק מאיזשהי נורמה אצל אנשים מסויימים שחושבים שאישה היא פחותת ערך ואין לה רגשות. היא חלק מנורמה שאישה היא אובייקט מיני.

אל תשכחו את הנשים האלו.

גלו קצת יותר אמפטיה. תתמכו. ואפילו- רק תקשיבו. ובעיקר- אל תאשימו- כי הן מאשימות את עצמן מספיק.

פעם גם אני שתקתי.

היום, היום אני צורחת.

1202- קו חירום לנפגעות תקיפה מינית

1203- קו חירום לנפגעי תקיפה מינית

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל

הכצעקתה- דיווח על הטרדות מיניות במרחב הציבורי

הפוסט שלי בהכצעקתה

הערה: כתבתי מנק' מבט נשית כי אני אישה וכי רוב האלימות המינית מופעלת כלפי נשים, אבל חשוב מאוד לזכור שזה תקף גם לגבי גברים. גם גברים, נערים וילדים חשופים לאלימות מינית ונפגעים ממנה גם הם.

אחד הפוסטים המומלצים בדף הראשי, הוא של בחורה שטוענת שהסדרות שמשדרים בערוץ הילדים כבר לא חינוכיות, חסרות ערכים לעומת הסדרות ששידרו בעבר. היא טוענת באופן כללי שהילדים של היום הם חוצפנים, חסרי חינוך, משמעת, ערכים וגבולות ומאשימה את התוכניות של היום בדבר הזה.

לא גדלתי על ערוץ הילדים, מהסיבה שאין ומעולם לא היו לנו כבלים או לווין. קחו כמה שניות לעכל את זה, יש אנשים שפשוט בוהים בי בתדהמה שאני מסבירה להם שאני נטולת יס או הוט ורק בשנים האחרונות התקנו צלחת לווין פרטית שנוכל לקלוט גם ערוץ 10. לא ידעתי שזה כזה מדהים.

אני צפיתי בתוכניות של הערוץ הראשון. "המומינים", "בולי איש השלג" (אבא שלי מספר שהוא היה מעיר אותי ברבע לשש כל בוקר רק כדי לראות את הסדרה הזו, ושסירבתי להתלבש ולהתארגן לגן אם לא הייתי צופה בסדרה), "הדרדסים", "שאלתיאל קוואק", "המעופפים הנועזים" ועוד הרבה תוכניות אחרות. עד היום אני זוכרת את השירי פתיחה של התוכניות ונהנית לצפות בהן למרות גילי המופלג.

הכרתי תוכניות ששודרו גם בערוץ הילדים (צפיתי אצל חברים או משפחה, וחלק מהסדרות שודרו גם בערוץ 2) כמו "נישואים פלוס", "אריזה משפחתית", "צער גידול בנות", "הנסיך המדליק מבל- אייר". אז נכון, לא ראיתי מעולם פרק של בוורלי הילס 90210 ואני מכירה את ברנדון וברדנה רק ממה ששמעתי, אבל הייתי מכורה לתוכנית אחרת ששודרה בערוץ הראשון שנקראת "תיכון הלבבות השבורים". (האם יש עוד אנשים שמכירים את הסדרה? ראיתי את כל העונות ואני זוכרת את העלילות, מעניין אם אפשר להשיג את זה באיזשהו מקום) וגם ראיתי "דגראסי".

כל דור חושב שמה שהיה בעבר- היה יותר טוב ושהדור של היום מדרדר. אז בוודאי שאוהב את הסדרות של פעם ולא הסדרות של היום, מהעובדה הפשוטה שזו פשוט נוסטלגיה בשבילי. אני כן חושבת שחלק מהסדרות שמציגים לילדים מציגות אלימות וסקס, או חלק מטומטמות להחריד. אבל זה לא שהסדרות של פעם היו כאלו חינוכיות או התיימרו לחנך- הן פשוט היו תוכניות שנועדו לבדר. למשל, הסדרה "המומינים" מאוד מכוונת לתפקידי מגדר- מומין אמא עסוקה רק במטבח ובטיפול במשפחה ומומין אבא או שלא עושה שום דבר מועיל או שעוסק בכתיבה(העבודה שלו). מה גם, אסור לשכוח שהילדים של היום חשופים הרבה יותר לאלימות ולסקס, ולא רק דרך תוכניות טלוויזיה. הילדים של היום הרבה פחות תמימים ממה שאני הייתי ואפשר להתווכח האם זה טוב או רע.

בכלל, החברה שלנו השתנתה. גם הטכנולוגיה התפתחה המון.

דבר נוסף, שהיה הרבה יותר חשוב לי להדגיש- הילדים של היום אולי חוצפנים, חסרי משמעת, גבולות וערכים- אבל מי שאשם אלו ההורים ולא התוכניות של היום!!!

ההורים של היום לא מחנכים את הילדים. ההורים של היום לא מציבים להם גבולות, מנסים להיות חברים של הילדים במקום ההורים שלהם. ההורים של היום נותנים לגיטמציה להתנהגויות של הילדים שלהם. לא הטלוויזיה אשמה. לא המורים אשמים. אלא רק ההורים. אז כן, הכותבת אומרת ש"גם ההורים אשמים בזה", אבל זה לא "גם" אלא "רק".

אותי לא חינכו בבית הספר ובטח שלא דרך הטלוויזיה. מי שחינך אותי- היו ההורים שלי.

"המקוריות יחד עם התמימות הנפלאה שהייתה בתוכניות ובסדרות ששדרו פעם הייתה מצוינת למען התפתחותם של הילדים" טוענת הכותבת.

ילדים מתפתחים ללא הטלוויזיה. אני לא רואה כיצד "המעופפים הנועזים" למשל או "הנסיך המדליק מבל- אייר" או אפילו "דגראסי" תרמו להתפתחות שלי. תוכניות טלווזיה נועדו לתת לנו בידור וניקוי ראש. הורים שתוקעים את הילדים שלהם מול הטלוויזיה ומצפים שהיא תפתח אותם- מטומטמים.

ערוץ הילדים נשאב לתרבות הרייטינג. אני לא יודעת אם זה רע או טוב, כי לא רק הילדים השתנו, כל הדור שלנו השתנה. לכל דבר יש חסרונות ויש יתרונות. ערוץ הילדים פועל משיקולים כלכליים ומסחריים. לא תפקידו לחנך או להוביל לשינוי. תפקידם של ההורים לחנך את הילדים ורק הם.

הורים שלא רוצים שהילדים שלהם ייחשפו לתוכניות אלימות או שמציגות ערכים שלא מתאימים לילדים שלהם- שלא ייתנו להם לצפות.עם הטכנולוגיה של היום אפשר להגביל צפייה כל תוכנית, וכן, לא חייבים להכניס הוט או יס הבייתה! גם בעבר היו טלנובלות, אופרות סבון ותוכניות למבוגרים שהציגו סקס- וההורים שלי לא נתנו לי לצפות בהן! אם יש תוכנית שמציגים בה סצינות סקס, ואפילו שהיא משודרת בערוץ הילדים- אפשר למנוע מהילדים לצפות או לחסום את התוכניות באמצעות קוד סודי.

ילדה שרוצה להתלבש כמו "לוליטה קטנה" כי ככה היא ראתה במורדים- ההורים שלה צריכים להציב לה את הגבולות ולאסור עליה להתלבש כך. אני זוכרת שלפני כמה שנים הייתה אופנה של כפכפים עם עקבים קטנים לילדות. אחותי הקטנה רצתה לנעול כאלו גם ואמא שלי סירבה בתוקף כי לא נראה לה שילדה בת 10 צריכה לנעול נעליים עם עקבים. האימהות של החברות של אחותי תמכו באמא שלי והסכימו בה, אבל לא יכלו להיכנע ללחץ של בנותיהן.

לסיכום, בהחלט יש תוכניות לא ראויות לילדים, אבל אני מאמינה שבהחלט יש תוכניות שכן. מה שלא ראוי, לא ערכי ולא מתאים לילדים לדעת ההורים- אפשר לחסום לצפייה או לא להכניס את הערוצים האלו הבייתה. אני לא בטוחה שהתוכניות של פעם היו כאלו חינוכיות, מטרת תוכניות טלוויזיה הן בידור ולא חינוך. התוכניות משתנות כי החברה משתנה, לקידמה יש יתרונות ויש חסרונות, כמו לכל דבר.  לא ערוץ הילדים (או כל ערוץ אחר) צריך להוביל שינוי או להיות אחראי על חינוך וערכים של הילדים. ערוץ הילדים לא צריך לחנך, ללמד, להדריך את הילדים בצעדיהם הראשונים. בדיוק בשביל זה יש להם הורים.

עדכון:

מכמה תגובות, קלטתי שלא ירדתם לסוף דעתי. מאחר ובמקרה אני סטודנטית לסוציולוגיה, למדתי על חיברות ועל סוכני חיברות. אז כן, בוודאי שיש סוכני חיברות שמשפיעים עלינו כמו קבוצת השווים וכן, המדיה. אני לא תמימה. הכל משפיע עלינו. אבל בסופו של דבר- המשפחה היא סוכן החיברות המרכזי ביותר. בסופו של עניין, המשפחה היא זו שמשפיעה עלינו הכי הרבה.

אז כן, יש הרבה השפעות לסביבה, יש הרבה מאוד גורמים שמשפיעים על האישיות שלנו ומעצבים אותה. חלק מזה- המדיה.

א-ב-ל.

חינוך: כלומר הקניית ערכים,ויותר חשוב ועיקרי מכך- הצבת גבולות ומשמעת- זה תפקיד ההורים. אם ההורה לא מציב גבולות לילד שלו ונותן לו לעשות מה שהוא רוצה- אף טלוויזיה לא תעשה את זה.

אי אפשר לצפות שהטלוויזיה תחנך אותנו. תוכניות טלוויזיה מושפעות משיקולים מסחריים וכלכליים נטו.ואם הורה לא מרוצה ממסרים של תוכנית מסויימת- שלא ייתן לילד לצפות בה! אני בטוחה שיש גם היום תוכניות יפות לילדים ואפשר לתת להם לצפות בהן.

לזרוק את הילד שלך באופן תדיר מול הטלוויזיה ולצפות שהיא תחנך אותו או שהמורה תחנך אותו- זה מטומטם ואווילי. ילד שעושה מה שבא לו- עושה את זה כי ההורים שלו נותנים לו. הילד יכול לראות עשרות תוכניות "חינוכיות". אבל אם ההורים שלו לא יציבו לו גבולות- הוא עדיין ייצא ילד בלי גבולות.

הפרסומות של אגד מספרות כמה השירות שלהם אדיב ומקצועי. אני חושבת שצריך לתקן את זה לחוסר שירות.

תמיד אני נתקעת בפקקים בגלל שחופרים כבישים והורסים גשרים כדי לבנות אותם מחדש, וזאת במטרה לעשות עוד נתיבים לתחבורה הציבורית כדי שאנשים יוותרו על המכוניות הפרטיות שלהם.

חה חה חה!

מהאוניברסיטה לבית שלי יש אוטובוס ישיר שמגיע שלוש פעמים ביום : 14:00, 16:00, 18:00. מעבר לאוטובוס הישיר יש רק כל שעה עגולה אוטובוס שיוצא מאוניברסיטה למרכזית (וגם להפך). כלומר, מי שצריך להגיע למרכזית ומשם המשך לקריות/נהריה וכו',וגם מי שצריך להגיע לנווה שאנן ונשר- יש לו אוטובוס פעם בשעה. כך שאם למשל המרצה שיחרר את הכיתה לפני הזמן- צריך לחכות הרבה זמן עד לאוטובוס. וזה מגוחך, כי הרבה סטודנטים גרים באיזורים האלו. והקווים האלו תמיד, אבל תמיד עמוסים עד אפס מקום, כך שיש להם ביקוש רב.

אם פספסתי את האוטובוס, אני יכולה או לחכות שעה או לקחת אוטובוס למרכז חורב ומשם למרכזית ומשם הבייתה. עניין של שלושה קווים שונים ושעה וחצי פחות או יותר. והאמת, שזה לא משתלם בכלל. אם הגעתי לתחנה ב16:15 והאוטובוס הבא שלי הוא ב 16:55, עדיף לי לחכות. כי עד שאני אגיע לחורב, ועד שאגיע למרכזית ייקח לי כל כך הרבה זמן, כך שעדיף פשוט לחכות 40 דקות. מי שגר בנשר ופספס- בכלל מסכן, כי הוא באמת צריך לחכות שעה עד לאוטובוס הבא, כי אין דרך חלופית.

היום חיכיתי לקו הישיר. אני מחכה באוניברסיטה, קור אימים שחודר לעצמות והאוטובוס לא בא. אני מחכה עם עוד בנות והדקות עוברות והאוטובוס לא בא. ולא, לא פספסתי אותו כי הגענו הרבה זמן לפני שהוא אמור לבוא.

אחרי שחיכינו 20 דקות הבנו שהוא כנראה לא יגיע. הרמתי טלפון לחבר שלי וביקשתי ממנו שיקפיץ אותי הבייתה. יש לי מזל שהוא היה פנוי וגר ליד האוניברסיטה.

זה כל כך מרגיז. כל כך מרגיז שבגלל שאגד מונופול הם מרשים לעצמם לזלזל בנו- הלקוחות שלהם. זה כל כך מייאש, לעמוד בחוץ בשיא הקור ולתהות מתי יגיע האוטובוס. זה מרגיז שהם פשוט מזלזלים בזמן שלנו.

וחוץ מזה, יש בעייה אדירה עם הזמינות של הקווים. אם אני יודעת שאני צריכה להגיע לאוטובוס שיוצא מהמרכזית בשעה מסויימת (אין אוטובוסים ישירים לחיפה, חייבים להחליף אוטובוס במרכזית המפרץ), נסיעה של בערך 20 דקות מהתחנה למרכזית- אני צריכה להיות בתחנה לפחות 45 או 50 דקות לפני. התחנה שקרובה לבית שלי היא על כביש ראשי, בצומת מרכזית. לא איזה מקום נידח ובכל זאת- אפשר לחכות בתחנה חצי שעה לאיזשהו קו שיגיע למרכזית המפרץ.

וכמובן יש את הצפיפות, הדוחק, האנשים המסריחים...

אז למה שמישהו שיש לו אוטו ירצה לעבור לתחבורה ציבורית? למה שיצטרך לסבול את כל זה? למה שיצטרך לחכות חצי שעה בתחנה, להחליף אוטובוסים שזה גם עניין שגוזל זמן, בזמן שהוא יכול פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע?

אז אותו אדם יעדיף לסבול ולשלם יותר על דלק, אבל הוא יודע שהוא לא תלוי בשום חברה שמזלזלת בו.

כנראה רק באירופה, ארה"ב, יפן ולא חסרות דוגמאות יש תחבורה ציבורית טובה, זמינה, מתוקתקת. תחבורה ציבורית שבאמת משרתת כמו שצריך את הנוסעים בה.

כנראה שרק פה האנשים שאין להם- סטודנטים, תלמידים, קשישים, ואנשים שפשוט לא יכולים מבחינה כלכלית להחזיק אוטו (זה לא שהמחירים בתחבורה הציבורית כל כך זולים) ייאלצו לספוג את הזלזול הזה, כי אין להם ברירה.

תמיד חשבתי שבמרכז לאמנות הפיתוי יש משהו קצת עצוב ופתטי.

השיטות שלהם נראו לי קצת הזויות, הרי לעקוץ בחורה ולהביך אותה- נראה לי שלא יוביל לשום מקום. בחורות רוצות שיתעניינו בהן, שיקשיבו להן, שיהיה להן ולבחור שמתחיל/יוצא איתן תחומי עניין משותפים, בקיצור שיהיה "קליק".

כל אחת מחפשת וכל אחת רוצה משהו אחר, ולדעתי זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו.

אבל זה מילא.

ביומיים האחרונים נתקלתי בלינקים שזיעזעו אותי ממש. (כאן וכאן).

מסתבר, שבמרכז הזה לומדים ש"לא" זה מבחן שצריך לעבור, ואיך להתמודד עם התנגדויות של הבחורה. וזה כמובן, חוץ מהיחס שלהם לנשים כחפצים, כאובייקטים מינים ותו לא.

מתואר גם ממש מקרה מזעזע של אונס והבחור כל כך מתפאר במעשיו.

הרגשתי תחושת בחילה איומה.

בוודאי שברגע שבחורה נמצאת בסיטואציה אינטימית, מאוד קל להפעיל עליה לחץ. יש דרכים ויש שיטות ויש מניפולציות. בעיקר על בחורות שזו ההתנסות הראשונה שלהן או אחת מהראשונות שלהן והן לא בטוחות מה ואיך ומה נכון ומה לא נכון.

אז נכון שתמיד אגיד לבנות : תגידו "לא"! בקול חזק וברור. קומו ותלכו מייד. תצרחו אם צריך. תיקחו מונית ולכו הבייתה. תתקשרו לאבא/אח/ידיד/ בן דוד גם אם זה בשלוש בלילה שיבוא וייקח אתכן.

אבל מי כמוני יודעת שלפעמים את משתתקת, את בהלם, את לא מצליחה להגיד "לא". וכשאת מצליחה, אז מפעילים כל מיני מניפולציות בשביל שלא תתנגדי. כדי שהוא יספק את הצרכים המיניים שלו, וזין על מה שאת מרגישה. זין עלייך, כי את רק אובייקט מיני.

האקס הפסיכי, שכתבתי עליו בעבר, היה חבר בדבר הזה.

כן, גם עליי הוא הפעיל מיני מניפולציות כדי שאסכים לשכב איתו ולעשות איתו עוד אקטים מיניים.

כשקראתי את זה, הרבה דברים הסתדרו לי בראש פתאום.

ואיפה אתם הגברים? למה לא נתקלתי בתגובות של גברים שמכפישים, שמגנים, שמתנגדים לכך?

איפה כל אותם הבחורים הטובים, המקסימים, שרואים באישה שמולם כבת אדם, כמישהי עם רצונות ותחושות, כמישהי שהם מתעניינים בה ולא ברק בלהכניס אותה למיטה, שלעולם לא ילחצו עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, איפה הם?

למה הם שותקים?

זה גורם לי לחשוב שכולם כאלו.

היום בשעה 18:00, בסמינר הקיבוצים, יש הפגנת מחאה שקטה, מול כנס של בוגרי המרכז לאמנות הפיתוי. מאוד רציתי להגיע, אבל לצערי זה לא מסתדר. אחותי תהייה שם. אני מזמינה את כולן ואת כולם לבוא. כי מחר זו תהייה אחותך, הבת דודה שלך, הידידה הטובה. מחר זו תהייה את.

אחד הדבר שיכול להציק, להכעיס ולשרוף את כל הפיוזים שלי, זו הנורמה של "אישה ששוכבת עם הרבה גברים היא זולה/זונה".

מציגים לנו מסרים סותרים. מצד אחד סקס נמצא בכל מקום. סרטי פורנו שמחפצנים את האישה ומציגים תמונה מעוותת לגמרי על יחסי מין, פרסומות שמשדרות מסרים מיניים בוטים, קליפים של אלילות נוער שמשדרים גם הם "סקס, סקס, סקס". הלבוש האופנתי (בעיקר לנערות) הוא כמה שיותר חושפני וולגרי. אבל מצד שני, עדיין קיימת הנורמה הזו, שלאישה אסור לעשות סקס. שזה לא בסדר. שאם היא שוכבת עם הרבה גברים- אז היא זולה וחסרת כבוד.

דבר נוסף, גברים רוצים מצד אחד שהבנות "יזרמו" במיטה. אם היא לא עושה את זה- היא פרידיג'ית והיא מבאסת. אבל אם היא כן עושה את זה- אז היא קלה להשגה.

זו לא תפיסה שפסה מהעולם. נתקלתי לאחרונה בתגובות כאלו כאן בישראבלוג ובמרחבי האינטרנט. גם בחיים האמיתיים יצא לי להיתקל לא מעט בגברים ואפילו בנשים שמחזיקים בדעות כאלו.

אנחנו לא בימי הביניים יותר. בעבר היה אסור לעשות סקס לפני החתונה כדי למנוע מצב שיהיו ילדים מחוץ לנישואים. (זו התיאורייה שלי, אם למישהו יש עובדות אחרות בנושא אני אשמח לשמוע).

יצר מיני זה דבר טבעי, שיש לכולם. גם לגברים וגם לנשים. גם אנחנו בני אדם! גם לנו יש צרכים בדיוק כמו שיש לגברים. זכותן של נשים לשכב עם מי שהן רוצות! זה כולה סקס. פעולה שהיא בדיוק כמו כל פעולה אחרת. נכון שיכולה להיות בזה הרבה מאוד אהבה וקרבה ואינטימיות ולדעתי האישית סקס טוב זה סקס שקודם כל יש בו את הרכיבים האלו, אבל זה לא חייב. זה יכול לבוא מתוך חרמנות ותשוקה נטו. למה לגבר מותר לשכב עם כמה שיותר נשים וכל המרבה הרי זה משובח אבל לנשים זה אסור, זה לא בסדר?

ממתי "כבוד" נמדד לפי האם בחורה עושה סקס או לא עושה סקס? מה הקשר לעזאזל בין סקס וכבוד? האם סקס זה דבר כזה רע ומלוכלך? האם כל אלו שאומרים שאישה  ששוכבת עם הרבה גברים היא חסרת כבוד תומכים גם ברצח נשים על רקע כבוד המשפחה או סקילתן באבנים כי יש חשש שהן נאפו או מילת נשים בדיוק כמו שעושים במגזר הערבי ובעוד כל מיני מדינות עולם שלישי? ובכלל- מה זה "הרבה" גברים או "מעט" גברים? יש רף מסויים?

תתקדמו. אנחנו במאה ה-21. סקס זה לא דבר מלוכלך וסוטה.  הוא יכול להיות אחד הדברים הכי מהנים שיש. אבל, זה כולה סקס. בדיוק כמו שכתבתי למעלה- זו עוד פעולה שאנחנו עושים. עוד יצר בסיסי ופיזי- בדיוק כמו הצורך לאכול או לישון.בוודאי שהכי כיף והכי מהנה זה שמעורבים בו אהבה, אינטימיות וקרבה, אבל זה לא חייב, לכן אני חושבת שלא צריך לעשות סיפור כזה גדול מזה.ובטח שלא לקשר את זה לכבוד או אישיות. כי אני באמת לא רואה ולא מבינה מה בדיוק הקשר. אנשים שמודדים ומעריכים בחורה לפי האם היא שוכבת עם מישהו או לא הם אנשים חשוכים ופרימטיביים. הם (בעיניי) לרוב אנשים שמחפצנים נשים (ע"ע תגובות של "פותחת רגליים" שנתקלתי בהן) ורוצים להשאיר נשים מאחור. ובכלל, הם לא סוג האנשים שהייתי רוצה שיהיו בקרבתי.

היום אנשים מתחתנים מאוחר. וגם החתונה היא לא לתמיד לכל החיים. 

לבחורה יכולים להיות מספר בני זוג קבועים לקשר מחייב עד שהיא תמצא את האחד להקים איתו משפחה. וגם אז- יש מקרים של גירושים ופרידות ואז שוב יש מצב שיש בן זוג, נפרדים לאחר תקופה ואז יש בן זוג אחר.

יש מצבים שאין בן זוג קבוע. וסה"כ יש הורמונים ויש חרמנות ויש את הצורך הזה- כן, גם לנשים! אז יש מצבים שבהם לאישה יהיה קשר לא מחייב שמבוסס על סקס. או שהיא סתם החליטה על סטוץ כי היא בחופשה או כי בא לה פתאום.

ויש מצבים שבהם מתחיל איזה קשר. משהו שהוא בין הסקס נטו לבין הקשר הקבוע. ויש קשרים שהם לא ברורים ומתוסבכים. אבל בחורה מרגישה שזה נכון ומתאים לה לשכב עם אותו הבחור.

האם כל אחד מהמקרים האלו הופך את הבחורה לזולה, לזנותית? ממש לא!

 הגיע הזמן שאנשים ישתחררו מהתפיסות המקובעות והמעוותות האלו. זכותה של אישה לשכב עם מי שהיא רוצה, עם כמה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. כל עוד זה נעשה מהסיבות הנכונות, כל עוד זה לא במסגרת של ניצול או כפייה או תחת השפעת סמים ואלכוהול- לאישה יש את הזכות להחליט עם מי לשכב, מתי וכמה. זה לא צריך להיות עניינו של אף אחד, שכל אחת תעשה מה שטוב ומה שמתאים לה.

בסקס אין חוקים של מה מותר ומה אסור ומה נכון ומה לא נכון. בדיוק כמו שבמערכות יחסים אין חוקים.

הגיע הזמן שאנשים יבינו שגם לנשים יש צרכים מיניים ושגם לנשים מותר ליהנות מסקס טוב, ולא רק מותר- זה אף רצוי.

עדכון!

 קודם כל, מאוד ריגש אותי לראות את הפוסט שלי במומלצים. גיליתי את זה בעבודה ולא יכולתי להתרכז. הלב שלי ממש דפק מהתרגשות וכמעט הזלתי דמעה. תודה רבה לכל מי שהמליץ.

דבר שני, אני מרגישה מאוד שאני חוזרת על עצמי בתגובות, אז רק לשם ההבהרה:

אני לא מדברת על מצבי הקיצון שבהן בחורה שוכבת עם כל אחד. אני לא מאמינה שבאמת זה קיים וגם אם כן- זה מצב קיצוני. בחורה שעושה כזה דבר, בעיניי זה מעיד על בעייה מסויימת. אולי על התמכרות למין (והתמכרות כל כל התמכרות איננה בריאה), או שיש בעיה לה איזשהי בעייה פסיכולוגית.

יש בחורות שעושות את זה מכל הסיבות הלא נכונות! יש בחורות שעושות את זה מחוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך, רצון לקבל תשומת לב, או יש כאלו שעושות את זה כדי להיות מקובלות בחברה (וכן, זה לצערי קיים). אלו לא בחורות זולות, אלו בחורות עם בעייה.

אני התייחסתי גם למצבים אחרים.

מצבים בהם היו לבחורה מספר מערכות יחסים. מצבים שבהם התחילה מערכת יחסים שנגמרה אחרי חודש- חודשיים.

לכן לא צריך אוטומטית לתייג. להגיד "בחורה ששכבה עם X גברים היא כך וכך".

יש בחורות זולות, כי זה האופי שלהן, מבלי לשכב עם אחד.

אין חוקים לסקס. אין נכון ואין לא נכון. כל אחד ואחת צריכים לעשות מה שמתאים להם אישית. מה שנכון ומה שטוב עבורם.

אני חושבת שיש תפיסה שוביניסטית (שלצערי השתמשתי בה, כנראה זה משהו שטבוע בנו כל כך חזק) של "האישה נותנת והגבר לוקח" וזה גם מה שגורם לסטיגמה הזו. בעייני זה מה שמוריד מהערך של הסקס. סקס זה דבר בין שני אנשים. יש בו הרבה נתינה והתמסרות של שני הצדדים.

skagboys הגיבה: " בחורה היא לא תפוח שנוגסים בו, היא אשכרה בן אדם, וכל גבר איתו היא שוכבת לא מחסיר ממנה את כמה היא נפלאה, חכמה, מצחיקה, יפה, איכותית, נאמנה, חמה ואוהבת"

היילי מונרו הגיבה:"יש נורמות חברתיות שקשורות גם לנושא נשים וסקס. הפילוסופיה של הרבה אנשים בעבר הייתה שנשים שעושות סקס הן זולות או זונות, אחרים שבאו לעולם הזה דבקו באידיאולוגיה הזו גם כן גם בלי להרגיש שום צורך לבחון אותה ולראות שיש נקודות מבט מנוגדות שאפשר לשקול. אנשים בוחרים ללכת על פי הנורמה לרוב, זה לא הופך את הנורמה לצודקת ונכונה אלא פשוט מדובר על משהו שהוא מקובע בחברה.

באד זיינמן השוביניסט (אבל התרגלתי אליו ככה) כותב שנשים צריכות להשאיר שיער רק במקום אחד- וזה הראש. מצד אחד, הפמיניסטית שבתוכי רוצה לזעוק ולהגיד שאנחנו לא צריכות להיראות כמו בובת פלסטיק ולא צריכות למצוא חן בעיניי אף גבר, וסליחה- זה שסרטי פורנו מציגים לכם נשים מסוג מסוים, לא אומר שאנחנו צריכות להיראות ככה.

אבל מצד שני, אני לא אוהבת שיער מיותר, אבל זה בגבול מסוים.

אני מגלחת שיערות ברגליים ובבית שחי, ולפני כשנה התחלתי ללכת פעם בחודש לערך לשעוונית מוסמכת שתוריד לי בשעווה בקו הביקיני וכל האזור שם. הרי אם גם ככה היא מורטת שם באזור, אז יאללה שתוריד את הכל וזהו.

אני מסדרת גבות, עושה שפם (לא שיש לי הרבה, אני מורידה בפינצטה).

אני לא מורידה שיערות בידיים- כי זה מיותר.  אין לי שם הרבה שיער וזה לא מפריע לי.

פעם דיברתי עם ידיד שלי עניין הסרת השיער. והוא אמר שזה לא מפריע לו שלבחורה יש שיער. כי אם יש הזדמנות לסקס- אז למי אכפת, העיקר הסקס (זו גם גישה).

חבר שלי אומר שזה לא כזה נורא. הוא אמר שאם למשל יש שיער שם למטה זה יכול להיות נחמד לפעמים, כל עוד לא מדובר ביערות הגשם.

אני רוצה להאמין שבחור שרואה אותך ורוצה אותך ולא רק את הגוף שלך, לא יזיז לו אם מדיי פעם תהיי לא מרוטה ומתוקתקת עד הסוף. סה"כ, אנחנו בני אדם. יש לנו עיסוקים יותר חשובים. מה גם שכל ההורדות שיער האלו מצטברות לסכום לא מבוטל.

ומה בקשר לגברים?

אני לא אוהבת גברים חלקים. אני חושבת ששיער על החזה אצל גבר זה דבר גברי וסקסי. אני לא יכולה לסבול גברים שנראים כמו איציק זוהר. אני רוצה גבר, לא כוסית!

אני חושבת שצריך למצוא את נקודת האמצע. לא להזניח את עצמך, אבל לא להגזים.

שכל אחת ואחד יורידו שיער מאזורים שלהם מפריע אישית. צריך להוריד או לדלל שיער מיותר רק במידה שזה מפריע לך, ולא כי איזה גבר או אישה שכותבים באינטרנט אמרו שככה זה צריך להיות.

באד היקר טוען שהסרת השיער זה הדבר הכי בסיסי. אני לא מסכימה איתו. בתור נוסעת בתחבורה הציבורית אני נתקלת באנשים שפשוט לא שמים דאודורנט! או שהם גם לא מתקלחים או לא עושים כביסה. וזה לא דבר שקרה לי פעם או פעמיים, אלא כמעט על בסיס קבוע אני נתקלת, או יותר נכון זוכה להריח ריח מסריח של זיעה.

אז אנשים, לא אכפת לי אם אתם שעירים או חלקים- בחייאת רבאק- שימו דאודורנט!!!

חברה לעבודה וגם ללימודים ביקשה שאחליף אותה ואעשה במקומה משמרת השבוע.

יש לי לימודים באותו היום עד מאוחר, עם קורס שכותבים בו המון. יש לי ממי להשלים, אבל אני אוהבת ללמוד מהסיכומים שלי ויותר קל לי להבין את מה שאני מסכמת.

 מה גם שמאוד קשה לעבוד ישר אחרי הלימודים, בימי ראשון היישר מהלימודים אני נוסעת לעבודה וזה פשוט מעייף, קשה ומתיש.

אמרתי לה שאני לא אוכל להחליף אותה, והיא בכתה ואמרה שיש לה שבוע ממש מטורף ועמוס והיא לא יודעת איך היא תספיק להתמודד עם כל הדברים שיש לה על הראש ואף אחת לא יכולה להחליף אותה.

אני יודעת שאני לא סופר- וומן, אבל יש לי רגשות אשמה מטורפים...

עדכון!

בסופו של דבר, לא החלפתי אותה.

אנחנו אומנם חברות, לא מאוד קרובות, ואני לא חושבת שהיא עשתה עליי מניפולציה או רצתה "לדפוק אותי", אני באמת חושבת שהיא נקלעה לאיזה מצוקה עם שבוע עמוס מאוד, אבל בכל זאת- העדפתי לחשוב על עצמי.

בקורס שהייתי מפסידה אילו החלפתי אותה כתבנו המון, פשוט כמויות אדירות של חומר. בוודאי שיכולתי לבקש מאחת מהחברות לשלוח לי את ההרצאה, אבל הייתי מבינה פחות.

דבר נוסף, החלטתי שלא מתאים לי להיקרע. זה לא היה עוזר אם הייתי מחליפה אותה רק לשעתיים או משהו כזה (המשמרת היא כולה של 4 שעות). להגיע מהלימודים היישר לעבודה- זה פשוט מעייף.

הייתי כל כך עייפה ורעבה בסוף היום, שכל מה שהתחשק לי זה לאכול, להתקלח ולשים את הראש במיטה.

אם הייתי עובדת- הייתי הרוסה לגמרי.

מספיק יש לי את יום ראשון בו אני עושה את זה. מספיק אני תמיד מתנדבת להחליף תמיד. אני לעולם לא ביקשתי החלפה, גם במקרים שבהם זה היה לא נוח לי לעבוד. פעם אחת ביקשתי- ביום הולדת שלי, ואמרתי שאם אני לא אצליח למצוא מישהי שתחליף אותי, אני אבקש לעבוד חצי משמרת.

אני יודעת שגם זה בעייתי לי לבקש החלפה, כי רוב הבנות עובדות בסניף בחיפה ורק אני (עכשיו נכנסתי עוד מישהי לעבוד איתי, ובנוסף חזרה מישהי מחו"ל שגם עבדה ביחד איתי לתקופה קצרה והיא תעבוד רק יום אחד בשבוע) עובדת בסניף שלנו בקריות. לאף אחד זה לא נוח ולא קל לנסוע עד לקריות. רק בחורה אחת שיש לה אוטו, אבל היא גם מדריכה ובאמת עובדת המון שעות ומשקיעה ולעולם לא הייתי מבקשת ממנה להחליף אותי, אלא אם כן זה היום הולדת שלי, שגם הוא פעם בשנה.

אז אולי לא הייתי נחמדה ובאמת היו לי רגשות אשם... אבל העדפתי לשם שינוי לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות.

אני ורוז פתחנו בלוג שנקרא "גיבורים". הבלוג ממשיך את דרכו של הבלוג my body  שנסגר ונותן במה לנשים וגברים שחוו תקיפה מינית לספר את סיפורם. גם אני כתבתי פוסט.

אני מתחילה פתאום להיחשף לעוד ועוד ועוד סיפורים. עוד בנות מספרות שגם להן זה קרה. שגם להן זה הזכיר.

ועם התדהמה וההבנה שמימדי התופעה פשוט אדירים, מגיע הכעס.

אני כועסת על זה שמאשימים את הקורבן. על זה שעדיין אני נתקלת בתגובות של "את רצית את זה. את פיתית אותו"- "את אשמה!" כאילו מישהו רוצה את זה. כאילו אם מישהי פלרטטה, או הייתה נחמדה, או התלבשה בצורה קצת סקסית, או טיפה התמזמזה עם הבחור- אז היא חייבת לו משהו ואם לא- אז אל תאשימי אף אחד מלבד עצמך שהוא לקח בכוח.

אני כועסת על הבורות, על החוסר חינוך ועל ההחפצה של הנשים. כי בגלל זה  יש נערים שחושבים שילדה שמתפקדת כמזרן השכבתי עושה את זה מבחירה. כאילו שנערה שרק התחילה את החיים שלה תרצה לעשות מין קבוצתי. בגלל זה יש  נערים שחושבים שזה בסדר ולגיטימי לגעת בבנות נגד רצונן.

אני כועסת שמטילים את האחריות על נשים.

שאנחנו אלו שצריכות לשמור על עצמנו, במקום שהחלאות האלו ישמרו את הידיים ואת הזין שלהם לעצמם.

מפרסמים במומלצים של ישרא סיפור מחריד על ילדה שקבעה פגישה עם מתחזה לילד בגילה והוא אנס אותה ויש תגובות שמאשימות את הילדה. נכון, מדובר בתמימות ובהחלט זהו מעשה מטופש מצד הילדה, אבל היי, מה עם האיש שקבע איתה את הפגישה ואנס אותה? האם זה שהילדה התנהגה בצורה תמימה וטיפשית הופך את העניין ללגיטימי?

למה אף אחד לא מאשים את ה-א-נ-ס? זה שהתחזה, זה שקבע איתה את הפגישה, זה שהתנפל עליה ואנס אותה?

למה אני זו שצריכה לחשוש, לפחד, לא ללכת לבד כשמחשיך? למה אני זו שצריכה להסתגר בבית עם רדת החשיכה או לבקש מידיד שילווה אותי מפחד שמישהו יתקוף אותי?

אני מודעת לאמצעי הזהירות. אני יודעת שאין לנו ברירה. אבל מציק לי שהאחריות היא על הקורבן, על המותקף.

ולפעמים, לא משנה מה נעשה, אנחנו כן נותקף. כי רוב מקרי האונס מתרחשים ע"י אדם מוכר.

מאז שאני קטנה מלמדים אותי להיזהר, להיזהר, להיזהר. לא משנה כמה נזהרתי- זה עדיין קרה.

עדיין היה את האיש שרצה שאתקרב אליו כדי "להראות לי משהו". עדיין הייתי בת 12 וכשהלכתי ברחוב מישהו צבט לי בישבן. עדיין בכיתה ז' היה איזה ילד שהציק לי וניסה לגעת לי בחזה. עדיין הייתי בתוך מערכת יחסים חולנית שאפשר לקרוא לזה סוג של התעללות מינית, כן, אני נאנסתי. גם אם לא מבחינת החוק והמשפט, כך אני מרגישה.

אנשים לא מבינים שאונס זה לא דבר שמתבצע תחת איומים. זה לא דבר שמתבצע ע"י איש מסריח ומלוכלך שמגיח מהרחוב. אונס יכול להתבצע גם בהשפעת מניפולציה. גם כשזה בן הזוג. ובסוף אני זו שמאשימה את עצמי ויש לי חברים שעוד חברים שלו בפייסבוק, הוא ממשיך הלאה והכל יופי טופי. אני זו שנשארה עם צלקות.

פעם קראתי מאמר במאקו, כתב אותו איזה בחור על כך שהנשים הישראליות סנוביות. מישהי כתבה לו בתגובה משהו שמאוד הסכמתי איתו- אין לנו ברירה. אין לנו ברירה כי רק מלמדים אותנו להיזהר. היא סיפרה על כל הפעמים שהיא או החברות שלה היו נחמדות וזה נגמר ברע. אז אל תתפלאו שאנחנו סנוביות. שאנחנו לא רוצות לתת מספר טלפון. שאנחנו לא רוצות להתקרב בכלל. כי אנחנו צריכות להיזהר ולשמור על עצמנו.

אני כועסת על זה שלגברים הטובים, הנחמדים, אלו שבאמת רק רוצים להכיר ולא לפגוע- לא אכפת. שהם חושבים שזה מאבק רק של נשים או "אוי לא! פמיניסטיות!" ולא גם שלהם. כי זה פוגע גם בהם.

 כי לי אישית, מאוד קשה לי לתת אמון בגברים. לי אישית, וזה דבר שלא אמרתי ולא כתבתי- קשה לי במערכת יחסים שלי.

אני כועסת על חוסר הענישה או הענישה המגוחכת, שפשוט משתיקה קורבנות. אני זוכרת שלפני כמה שנים קראתי ששופט נתן עונש מגוחך לאנס. ולמה? כי הבחורה עדיין בתולה מבחינה טכנית- לא נקרע קרום הבתולין. כאילו שהפיסת עור המגוחכת הזו משנה משהו. כאילו מישהו לא חילל וטימא את הגוף שלה. לא חדר אליה בכוח. לא השאיר אותה עם צלקות לכל החיים.

העו"ד הצדיק את האנס בכך שהבחורה עלתה אליו הביתה, אז מה היא ציפתה. אז מה. אז היא עלתה הביתה. אז היא לא רצתה, אז היא התחרטה. זה אומר שהיא חייבת לשכב עם מישהו? זה אומר שמותר לו לקחת בכוח?

נמאס לי לשתוק. נמאס לי שמשתיקים אותי. נמאס לי שמשתיקים קורבנות, במקום לתת להן ולהם לצרוח. הלוואי והייתי יכולה לשנות.

פילאטיס היא שיטת התעמלות מבוססת על נשימות, שבמסגרתה עובדים על הארכת השרירים.

השיטה במקורה נועדה לשיקום הגוף אבל יש לה פלוס עיקרי: חיטוב ומיצוק.

יש פילאטיס מזרן ויש פילאטיס מכשירים.  להרחבה על השיטה, אפשר לקרוא כאן.

אחד הדימויים של הפילאטיס הוא של ספורט גריאטרי, שמיועד לנשים מבוגרות. עד שהתחלתי לעבוד כפקידת קבלה בסטודיו לפילאטיס- גם אני חשבתי כך. הייתי מסתכלת על הבנות המתעמלות ואומרת לעצמי "נו, כמה כבר קשה זה יכול להיות". התבדיתי.

נכון, זה ספורט יותר רגוע, לא מזיעים בו ולא מוציאים הרבה אנרגיה. זהו לא ספורט אירובי כמו ספיניניג למשל או רכיבה על אופניים.

אבל הוא בהחלט יכול להיות קשה ודורש גם קואורדינציה. כן מתאמצים, השרירים עובדים ומתאמצים וגם נתפסים.

נכון שיש הרבה נשים מבוגרות בסטודיו. יש כמובן גם הרבה בחורות צעירות, וכן, יש גם גברים. חלק באים בעקבות הנשים שלהם וחלק באים לבד. רובם כאלו ששומרים על עצמם, שריריים ונראים מעולה. ולא, הם לא גייז.

אני חושבת שזה בגלל העובדה שזה לא עניין זול. יש אפשרות ללכת לחדר כושר, לשלם 200-300 ₪ לחודש ולהיכנס חופשי לשיעורים. בסטודיו שמיועד לזה, כמו אצלנו, עובדים בקבוצות קטנות מאוד. אצלנו יש רק עד 6 מתאמנים לשיעור. היתרון הוא שזוכים ליחס אישי, המדריכה מכירה אותך ואת הבעיות שלך ויכולה לראות כל תנועה שלך ולתקן. יש תרגילים ש"נכנסים" לגב התחתון למשל, וצריך לדעת איך לעבוד כדי שלא יהיו כאבי גב. בקבוצה גדולה, לא משנה כמה המדריכה מעולה, היא יכולה לפספס. בוודאי שזה לא יכול לגרום לנזקים לגוף, אבל גם כאבי גב ושרירים תפוסים זה לא נעים.

זה חשוב גם לאנשים בעלי בעיות גופניות שונות. יש אצלנו לקוחות עם כל מיני בעיות גב כמו פריצות דיסק, פלטינות, יש מישהי על כיסא גלגלים. בוודאי שמישהו כזה ירצה שיתנו לו יחס אישי.

(מלבד זאת אנחנו מקפידים לתת ללקוחות יחס אישי, אבל זו כבר העבודה שלי).

נכון שנותנים תרגיל וכל אחד יכול לעבוד לפי הטווח תנועה שהוא יכול להגיע אליו, כל אחד ורמת הקושי שלו. יש אצלנו גם אנשים שמתאמנים שנים באותה הקבוצה ואז אפשר כמובן לאתגר המתאמנים בתרגילים יותר קשים.

מה שאני אומרת לאנשים שמתלוננים על המחיר, שקודם כל זהו המחיר של שיעורי פילאטיס ודבר שני מקבלים פה קצת יותר. וכן, זו בהחלט מותרות והכל עניין של סדר עדיפויות.

יש נשים שהולכות כל שבוע לעשות פן. או עושות בניית ציפורניים. או קוסמטיקאית כל חודש. או הסרת שיער בלייזר. מה, זה לא יקר? זה גם יקר!

בדיוק כמו שההורים שלי מעדיפים ללכת לחדר כושר במקום לשלם על כבלים או לווין.

אז נכון, נשים וגברים יותר מבוגרים יותר מבוססים כלכלית ויכולים להרשות לעצמם.

אבל יש גם בחורות צעירות (בבחורים צעירים בגילי פחות או יותר לא נתקלתי. אני חושבת שהלקוחות הגברים הם מעל גיל 30) שמעדיפות לוותר על דברים אחרים ולשלם על דבר שעושה להן טוב לגוף ולנפש.

פלוס נוסף, מלבד השיקום והחיזוק של הגוף- השיטה מאוד מחטבת ומממצקת. מי שמתמידה ובאה פעמיים בשבוע (המינון המומלץ. יש מישהי שעושה גם 4 פעמים בשבוע) – אפשר לראות את ההבדל.

כמובן שמישהי שבאמת צריכה לרדת במשקל צריכה גם שינוי תזונתי ואולי להוסיף פעילות אירובית, אבל לבחורות שרק צריכות את החיטוב- זה מאוד מומלץ.

אחת הפקידות קבלה התאמנה בעבר בצעירותה בסטודיו במשך כמה שנים. היא סיפרה לי שהגוף שלה היה ממש חטוב והיו לה שרירים וכל זה רק מפעמיים בשבוע, 55 דקות כל פעם.

בגלל שאני עובדת בסטודיו, אני יכולה להיכנס חופשי לשיעורים בתנאי שיש מקום פנוי. כל הזמן אמרתי "אני אתחיל לעשות מתישהו" אבל אני נורא עצלנית והייתי צריכה דחיפה.

יום אחד סיימתי משמרת (אני מסיימת משמרת לפני השיעור האחרון) והיו בשיעור רק שתי בנות. ואז המדריכה אמרה לי "הדר, יש מקום. אולי תצטרפי?". חשבתי על זה קצת והסכמתי.

השיעור הראשון היה לי קשה. לא הבנתי איך לנשום ומה זה לעזאזל לאסוף את רצפת האגן. אנחנו סטודיו של פילאטיס מכשירים, ולא הבנתי איך בדיוק אני אמורה לעבוד.

אבל בסוף השיעור הייתה לי הרגשה כל כך טובה! וזה היה שווה את הכל.

אני משתדלת לעשות לפחות בשבוע שיעור. לרוב זה אחרי המשמרת, אבל לפעמים אני באה בשעות הבוקר. אם יש לי זמן ואפשרות אני גם באה פעם נוספת.

אני משתדלת מאוד שלא לוותר לעצמי ולעשות לפחות פעם בשבוע. לפני שבוע עבדתי שתי משמרות באותו היום. באתי בבוקר למשמרת, חזרתי הביתה בצהריים ואז שוב חזרתי לעוד משמרת והחלטתי שאני לא אוותר לעצמי ואעשה שיעור.

 אני, העצלנית, שקיבלה 55 בספורט, פתאום מבינה כמה זה טוב וכמה זה כיף להזיז את עצמך.

אני בשיעור השמיני או התשיעי שלי כבר.

אני מרגישה שינוי בגוף. אני לומדת לעבוד על הקואורדינציה שאין לי בכלל. אני מרגישה שחיזקתי מעט את שרירי הבטן והרגליים. החבר שלי אומר לי שהתחטב לי קצת התחת.

 עדכון (20.9): ירדתי שני ס"מ בהיקף הישבן, אז אולי יש בזה משהו.

אבל מעבר לשינוי בגוף- יש את השינוי בנפש. אחרי השיעור יש לי פשוט הרגשה נפלאה, הרגשה טובה של "עשיתי משהו". אני מרגישה יותר טוב עם הגוף שלי. אני לא יודעת אם באמת התחטב לי הגוף או לא, אבל אני מרגישה יותר שלמה עם הגוף. יותר מקבלת. יותר אוהבת. גם האכילה פתאום נעשית יותר מאוזנת. פתאום אני פחות עסוקה בלחשוב על מה אכלתי ועל דיאטות. אני לא צריכה, כי התאזנתי וזה כבר פחות משנה.

הדימוי גוף שלי השתפר פלאים. אני לובשת ביקיני בים בלי להתבייש, מצטלמת ומעלה תמונות לפייסבוק. פעם לא הייתי מעיזה בכלל.

אני ממליצה לכולן ולכולם לנסות גם.

מי שמבקר בבלוג שלי, יכול לשים לב לרשימת הספרים האהובים בצד. כבר קיבלתי הרבה תגובות על אורכה של הרשימה ואיזה ספר הוא האהוב עליי.

אתמול דיברתי עם ההורים על הנושא של קריאה. אני תפסתי מהר מאוד את עניין הקריאה. בכיתה א' כשכולם כתבו עם ניקוד, אני מהר מאוד וויתרתי עליו, כי הבנתי את המילים מבלי הניקוד. מעולם לא כתבתי עם שגיאות כתיב או שגיאות תחביר. תמיד בהבנת הנקרא הציונים שלי היו גבוהים. עד היום אני שומרת את התעודות של כל השנים, ותמיד היה כתוב לי (ביסודי) שאני טובה מאוד בהבנת הנקרא ובכתיבה, אבל חייבת להשתפר בחשבון.

ודבר נוסף- אני קוראת מהר. מאוד מהר. ספר ממוצע של 200- 300 עמודים אני מסיימת תוך שלוש שעות בערך. אנשים תמיד נדהמים מהקצב בו אני קוראת ספרים וקוראת בכלל. את אחד הספרים של הארי פוטר – קצת יותר מ-800 עמודים קראתי בבערך שש שעות.

בצבא תמיד היו צוחקים עליי איך בכל יום יש לי ספר אחר על השולחן של המשרד.

אמא שלי תמיד הייתה מקריאה לי ולאחיות שלי ספרים, אבל אני זו שקוראת הכי הרבה.

יש לי שתי אחיות, אחת קוראת לפעמים ואחת לא קוראת בכלל.

אבא שלי אמר שאחותי הצעירה קוראת רק בתנאי שהספר ממש יגרה אותה ואני (ילדה טובה שדומה לאבא) קוראת הכל.

וזה נכון. אני יכולה לקרוא כל דבר. גם אם הספר ישעמם אותי – אני אקרא אותו עד סופו.

אם מישהו יעבור על הרשימת ספרים בצד – הוא יקלוט הרבה סגנונות שונים.

את הרשימה התחלתי בערך בכיתה י"א. חשבתי לעצמי שספרים הם חלק משמעותי ממני ומחיי, אז למה שלא אעשה רשימת ספרים בצד. עם השנים היא פשוט התארכה וגדלה, אין לי ברירה אלא לעשות רשימה נגללת.

ברשימה (נכון להיום) מצויינים 267 ספרים (אם לא התבלבלתי בספירה).  אלו הספרים שאהבתי. קראתי הרבה יותר, אבל היו כאלו שלא אהבתי במיוחד. כמובן, זה לא כולל את הספרים שקראתי בתור ילדה/ נערה.

אז מהו הספר האהוב עליי?

לפני שנה בערך חברה ביקשה ממני המלצה לכמה ספרים טובים. כמובן שזו הייתה רשימה ארוכה מאוד ואני מקווה שהיא נהנתה.

קשה לי מאוד לבחור את הספר האהוב והמיוחד והמומלץ.

אני אנסה לבחור מספר ספרים וגם להסביר למה (כדי שיהיה ערך מוסף לפוסט הזה!)

אז למען הסר ספק – כל הספרים ברשימה בצד הינם מומלצים וכן, קראתי את כולם, וכן, אני זוכרת את העלילה. אז נתחיל:

ספרים שהשפיעו עליי:

אלו בעיקר ספרים שגרמו לי לחשוב אחרי הקריאה שלהם. אני לא יכולה להסביר את התחושה הזו, אבל אחרי  שסיימתי לקרוא המשכתי לחשוב על הספר במשך כמה ימים.

* הספרים של ג'ודי פיקו – ההסכם, שומרת אחותי, המעגל העשירי. הספרים של ג'ודי פיקו כולם על נושאים כואבים ולא נעימים בחיים. מה שאני אוהבת בספריה שאין רע ואין טוב מוחלט. את "שומרת אחותי" אהבתי במיוחד (אל תראו את הסרט, תקראו את הספר). קראתי אותו מספר פעמים ובכל פעם בכיתי מחדש. פה יש עליו המלצה שאותה כתבתי.

* אני, כריסטיאנה פ'-  המלצה שאותה כתבתי.

* הלנה על הגג/ יורם יובל- ספר מדהים על בחור שעושה מילואים בלבנון, במחנה הפליטים אנצר.  אם אתם אוהבים פסיכולוגיה, יורם יובל שהוא פסיכולוג במקצועו כתב גם הרבה ספרי פסיכולוגיה- אחד מהם -"סערת נפש"- קראתי והוא מומלץ.

* אלגנטיות של קיפוד/ מוריאל ברברי

* זה לא שאני לא אוהבת /אורית הראל

* אותה אהבה, כמעט/ מירי רוזובסקי

*והיום איננו כלה/ צ'ינגיס אייטמטוב

* דור הפרוזאק/ אליזבת וורצל

* ואל אישך תשוקתך/ נעמי רגן

* אכולות /רותי זוארץ

* היה לך מזל/ אליס סיבולד- ספר מאוד קשה. הכותבת עברה אונס והיא מספרת על החוויה ועל מה שקרה לאחר מכן.

ספרי מתח:

* הספרים של הרלן קובן – הנעלמים, התמימים, דם חם, משחק הציד, ההזדמנות האחרונה, דיו חיוור (הכי טוב), היער, הבטיחי לי, אל תגלה (הכי פחות טוב). יש כאלו שלא קוראים לזה "ספרות" אלא זבל, אבל מדובר במותחנים כיפיים ומהנים.

* הספרים של קייט אטקינסון – אקדח במערכה הראשונה, מאחורי התמונות במוזיאון, מקרים אבודים, מתי כבר יהיו חדשות טובות.

*מיסטיק ריבר/ דניס ליהיין – גם הסרט מצויין.

הרוקי מורקמי: או שאוהבים אותו או שלא. הספרים שלו משלבים היגיון וחוסר היגיון: ספונטיק אהובתי, יער נורווגי, קורות הציפור המכנית (שמתחיל טוב, אבל האמצע קצת מייגע), לרקוד לרקוד לרקוד (החדש).

דיוויד גרוסמן: אישה בורחת מבשורה, מישהו לרוץ איתו, יש ילדים זיג- זג, שתהיי לי הסכין

ספרי היסטוריה וספרים על תרבויות אחרות:

אני מאוד אוהבת ספרים על תקופות מהעבר ועל תרבויות שונות, בעיקר ספרים על נשים ומשפחות.

* הספרים של פיליפה גרגורי – כותבת על הנשים של המלך הנרי השמיני. היא משלבת עובדות היסטוריות ואמיתות בספרים, מאוד מעניין ומרתק: בת בולין האחרת, ירושת בולין, השוטה מחצר המלוכה, קתרין מארגון. הספרים הם בסדר כרונולוגי, לכן כדאי מאוד לקרוא את הספרים לפי הסדר אותו רשמתי.

* הביתה/ אסף ענברי – מתעד את סיפור הקמתו של קיבוץ "אפיקים". ההתחלה קצת משעממת, אבל כדאי להמשיך.

* הספרים של ליסה סי – סיפור כתוב במניפה, נערות שנחאי.

* זיכרונותיה של גיישה / ארתור גולדן.

* חוויה יפנית/ שפרה הורן.

ספרות שואה:

אלו לא ספרים על השואה ממש, אלא רובם (חוץ מהכלב היהודי) מספר את הסיפור של ניצולי השואה.

* הספרים של אמיר גוטפרוינד – שואה שלנו, בשבילה גיבורים עפים (אותו אהבתי הרבה יותר).

*הכלב היהודי/ אשר קרביץ – השואה מנק' מבטו של כלב.

* ועד הים הגדול/ אסתר קון. סיפור מעניין: תאריך הלידה של גיבורת הספר הוא תאריך הלידה שלי (בשנה אחרת) - 26.9.

ספרי "בנות":

* הספרים של מריאן קיז- סושי למתחילים, יש שם מישהו, החופשה של רייצ'ל, הצד השלישי של הסיפור.

* הספרים של ג'ניפר ווינר- טוב במיטה, בנעליה, רעידות אדמה קלות, ישנן בנות, לילה טוב אף אחד.

* הספרים של אוליביה גולדסמית – הבחורות של בילי, מועדון האקסיות, החלפות, ילד רע.

*הספרים של אנה מקסטד- רצה על עקבים, להתגבר על זה.

*הספרים של לורן וייסברגר- השטן לובשת פראדה, כל מי שנחשב

אשכול נבו: צימר בגבעתיים, ארבעה בתים וגעגוע, משאלה אחת ימינה.

שפרה הורן: תמרה הולכת על המים, ארבע אימהות, היפה בנשים.

יהושע קנז: התגנבות יחידים, מחזיר אהבות קודמות.