חברה לעבודה וגם ללימודים ביקשה שאחליף אותה ואעשה במקומה משמרת השבוע.

יש לי לימודים באותו היום עד מאוחר, עם קורס שכותבים בו המון. יש לי ממי להשלים, אבל אני אוהבת ללמוד מהסיכומים שלי ויותר קל לי להבין את מה שאני מסכמת.

 מה גם שמאוד קשה לעבוד ישר אחרי הלימודים, בימי ראשון היישר מהלימודים אני נוסעת לעבודה וזה פשוט מעייף, קשה ומתיש.

אמרתי לה שאני לא אוכל להחליף אותה, והיא בכתה ואמרה שיש לה שבוע ממש מטורף ועמוס והיא לא יודעת איך היא תספיק להתמודד עם כל הדברים שיש לה על הראש ואף אחת לא יכולה להחליף אותה.

אני יודעת שאני לא סופר- וומן, אבל יש לי רגשות אשמה מטורפים...

עדכון!

בסופו של דבר, לא החלפתי אותה.

אנחנו אומנם חברות, לא מאוד קרובות, ואני לא חושבת שהיא עשתה עליי מניפולציה או רצתה "לדפוק אותי", אני באמת חושבת שהיא נקלעה לאיזה מצוקה עם שבוע עמוס מאוד, אבל בכל זאת- העדפתי לחשוב על עצמי.

בקורס שהייתי מפסידה אילו החלפתי אותה כתבנו המון, פשוט כמויות אדירות של חומר. בוודאי שיכולתי לבקש מאחת מהחברות לשלוח לי את ההרצאה, אבל הייתי מבינה פחות.

דבר נוסף, החלטתי שלא מתאים לי להיקרע. זה לא היה עוזר אם הייתי מחליפה אותה רק לשעתיים או משהו כזה (המשמרת היא כולה של 4 שעות). להגיע מהלימודים היישר לעבודה- זה פשוט מעייף.

הייתי כל כך עייפה ורעבה בסוף היום, שכל מה שהתחשק לי זה לאכול, להתקלח ולשים את הראש במיטה.

אם הייתי עובדת- הייתי הרוסה לגמרי.

מספיק יש לי את יום ראשון בו אני עושה את זה. מספיק אני תמיד מתנדבת להחליף תמיד. אני לעולם לא ביקשתי החלפה, גם במקרים שבהם זה היה לא נוח לי לעבוד. פעם אחת ביקשתי- ביום הולדת שלי, ואמרתי שאם אני לא אצליח למצוא מישהי שתחליף אותי, אני אבקש לעבוד חצי משמרת.

אני יודעת שגם זה בעייתי לי לבקש החלפה, כי רוב הבנות עובדות בסניף בחיפה ורק אני (עכשיו נכנסתי עוד מישהי לעבוד איתי, ובנוסף חזרה מישהי מחו"ל שגם עבדה ביחד איתי לתקופה קצרה והיא תעבוד רק יום אחד בשבוע) עובדת בסניף שלנו בקריות. לאף אחד זה לא נוח ולא קל לנסוע עד לקריות. רק בחורה אחת שיש לה אוטו, אבל היא גם מדריכה ובאמת עובדת המון שעות ומשקיעה ולעולם לא הייתי מבקשת ממנה להחליף אותי, אלא אם כן זה היום הולדת שלי, שגם הוא פעם בשנה.

אז אולי לא הייתי נחמדה ובאמת היו לי רגשות אשם... אבל העדפתי לשם שינוי לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות.

שבוע הלימודים הראשון עבר לי מהר מאוד.

זה היה מוזר- לא מוזר לחזור ללימודים. מצד אחד מאוד התרגלתי לחופש ולבטלה ועדיין לא מתעכלת לי העובדה שהתחלתי את שנתי השנייה באוניברסיטה עד הסוף, אך מצד שני חוזרים ללימודים לאותה מסגרת מוכרת, לאותו המקום ולאותם האנשים, כאילו לא עברו שלושה חודשים.

יום שלישי עבר לי הכי מהר למרות שלמדתי עד מאוחר, אולי בגלל שהיו לי הרבה הפסקות ארוכות ואפילו הביאו הופעה של "איפה הילד" לאוניברסיטה וזכיתי לתמונה בפייסבוק של אגודת הסטודנטים!

הסמסטר הזה אני לומדת שלושה ימים בשבוע- ראשון, שלישי וחמישי.

התחלתי עם קורס סטטיסטיקה. למעשה, אני עושה פעמיים את הקורס הזה, במסגרת כל חוג. כל חוג טוען שאין פטורים כי נותנים את הדגש של החוג בלימודי הסטטיסטיקה שלו, אבל כמה כבר סטטיסטיקה יכולה להשתנות?

המרצה של סטטיסטיקה בשירותי אנוש פשוט תותחית. היא קשוחה- אין אצלה דיבורים, איחורים, סלולריים ושאר הפרעות, אבל היא פלפלית, אסרטיבית, מעניינת... רול מודל של אישה חזקה. והדבר הכי חשוב- חשוב לה שנבין את החומר עד הסוף ונצליח.

המרצה של סטטיסטיקה לסוציולוגיה גם דיי טוב, היום היה לנו שיעור ראשון איתו. הבעיה שהוא ממש רץ על החומר וקצת איבדתי אותו. מאוד קשה לי להבין מתמטיקה ומספרים, אני יכולה לפתור תרגילים נכון אם יסבירו לי איך פותרים אותם שלב אחר שלב, ממש כמו תוכי. אני לא מבינה את המשמעות המתמטית.

היום הוא נתן תרגיל ואני ועוד חברה פשוט לא הבנו שום דבר. התחלתי לחוש טיפשה ואני יודעת שאסור לי לחשוב מחשבות שליליות כי אחרת הן יהיו בגדר נבואה שמגשימה את עצמה.

אחר כך המרצה הסביר כמה פעמים והבנתי איך צריך לפתור. אני מניחה שעם התרגולים אני אבין את זה יותר, אני מניחה שאצטרך לשבת ולהשקיע, לא תהייה לי ברירה.

מלבד סטטיסטיקה יש עוד קורסים- שיטות מחקר, ניהול קריירות, תיאוריות סוציולוגית. לא גיבשתי עליהם דעה עדיין, זה רק השבוע הראשון.

היו הרבה אנשים ששמחתי לראות שוב. בניגוד לשנה שעברה, הרבה יותר טוב לי מבחינה חברתית. תמיד יש לי ליד מי לשבת בשיעורים ובהפסקות.

יש אנשים שלא כל כך התגעגעתי אליהם. לומדת איתי בשני החוגים בחורה מאוד מעצבנת, אנחנו מכנים אותה "מרמורית" בשל המבט המתוסכל/ממורמר תמידית שלה. יש בבחורה הזו משהו מעצבן ומרתיע.

מלבד זאת, בחוג של שירותי אנוש יש הרבה פקצות וזה פשוט סיוט. בחורות שלא מסוגלות לסתום את הפה ולהפסיק לדבר! חלאס! אף אחד לא מכריח אתכן ללמוד או להיכנס לשיעורים. מה הבעיה לשתוק שעה וחצי ולהקשיב למרצה?!

מבחינת הרגלי אכילה- היו לי הרבה מאוד כוונות טובות. ביום ראשון ושלישי אני מסיימת מאוחר. בימי ראשון אני לומדת עד 16:00 וישר נוסעת לעבודה ובימי שלישי אני לומדת עד 20:00 ומשם אני הולכת לחבר שלי, אבל אני צריכה לחכות עד שהוא יחזור מהעבודה כדי שהוא יכין לי אוכל. אז ביום ראשון אכלתי ארוחת בוקר גדולה- חביתה, גבינת, ירקות וקפה ולקחתי איתי שני סנדוויצ'ים מלחם קל וזה דיי הספיק לי עד הערב.

ביום שלישי גם אכלתי ארוחת בוקר ולקחתי איתי סנדווי'צים. היה אמור לי להיות שיעור כפול, אבל המרצה שיחרר אותנו רק לאחר שיעור אחד. אכלתי את הסנדוויץ' שלי, אבל פתחו אצלנו קפה גרג וסנדוויץ' בר. חבר שלי היה רעב וקנה לו סנדוויץ' וגם לי התחשק אחד, אז קניתי סנדוויץ' עם שניצל.

לאחר ההפסקה הארוכה היו לנו תרגיל שנמשך 45 דקות, מה שמותיר 45 דקות לתחילת השבוע הבא. אז אני וחברות ללימודים הלכנו לגרג וקנינו אייס קפה- אחד האייסים הטעימים ביותר שיש! הוא ממש כמו קפה קר ולא ברד שמקפיא את החניכיים. יש לי הרגשה שאני הולכת להתמכר לאייס הזה.

כשהגעתי לחבר שלי בערב נהייתי שוב רעבה ואכלתי את הסנדוויץ' מהבוקר. חבר שלי גר ביחידת דיור ואין לו מטבח, בשביל להכין אוכל צריך לעלות לבית של ההורים ואני לא ממש מרגישה בנוח להיכנס להם ככה סתם למטבח ולהחתיל לחטט. אז חיכיתי שהוא יחזור ואמא שלו הכינה שניצלים ופסטה.

גם ביום רביעי לא ממש אכלתי מסודר.

היום למדתי בין 13:00 ל-16:00 ואכלתי לפני הלימודים, אבל במהלך השיעור הרגשתי שהבטן מציקה אז קניתי קפה ופסק זמן. כשחזרתי אחה"צ לא היה שום דבר לאכול, ורק לקראת הערב אבא שלי הכין לי קוסקוס, אז מיותר לציין שאכלתי הרבה מהקוסקוס ואז קינחתי בשתי פרוסות מלחם ממש טעים שאבא שלי קנה ושורת שוקולד. זו הייתה חגיגת הפחמימות.

בקיצור, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

החלטות ומטרות לשנת הלימודים:

1. אמנם זה מובן מאליו- אבל להשקיע בלימודים כמה שנדרש ולא לוותר לעצמי. אני רוצה להעלות את הממוצע שלי בלפחות 5 נקודות .
2. להקפיד קצת יותר על התזונה שלי. לא נשקלתי שבועיים בערך, אבל אני פחות או יותר שומרת הרבה זמן על המשקל שלי ואני רוצה להמשיך ולשמור עליו. להקפיד לאכול ארוחת בוקר, להביא איתי בימי חמישי סנדוויץ' מלחם קל במקום לבזבז כסף וקלוריות על שטויות, לא לדחות ארוחות. הבעיה העיקרית היא בימי שלישי. הבאסה היא שגם אם אני מביאה סנדוויצ'ים מהבית במהלך היום הם מתכווצצ'ים בתיק ולא הכי בא לי עליהם. יש למישהו רעיונות מה כדאי לי לעשות?
3. להקפיד לבוא לשיעורי פילאטיס. השבוע הייתי פעם אחת בשבוע, אבל אני חייבת להתכוונן לפעמיים בשבוע ולמצוא לזה את הזמן. בלי פילאטיס אני אהיה אבודה ומאוד בא לי שהג'ינסים שלי ימשיכו לעלות עליי ולהחמיא לי.

את היומיים האחרונים של החופש העברתי יחד עם החבר ועוד שני זוגות חברים בצימר בצפון.

הדרך לצימר הייתה רצופה במכשולים ולא האמנתי שאי פעם נגיע.

זוג אחד עשה בעיות- פעם המחיר יקר מדיי, פעם זול מדיי, פעם "אולי נעשה אוהלים", לא עונים, לא זמינים... זה ממש חירפן אותי. אני אוהבת להיות מאורגנת ומסודרת, לדעת שהכל סגור מראש. אני שונאת להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון.

ביום שישי חבר שלי אסף אותי מהעבודה ומשם היינו אמורים לנסוע ישירות לצפון. אבל, מסתבר שהם החליטו להשאיר את הקניות לרגע האחרון.

אז נסעתי ביחד עם חבר שלי וחברה שלנו, והחבר שלה נסע לעשות קניות עם הזוג השני ויצאו הרבה אחרינו.

הנסיעה הייתה ממש ארוכה, תוך כדי החברה שנסעה איתנו לא והחבר שלה לא הפסיקו לריב ולהתווכח בטלפון.

לבסוף, אחרי שעתיים של נסיעה פחות או יותר, הגענו לצימר. האמת, שזה לא בדיוק צימר.

מדובר באנשים שגרים בשכונה בתוך קריית שמונה, שבנו על גג הבית שלהם- מעיין שלוש יחידות דיור צמודות זו לזו מעץ. עולים אליהן במדרגות מהחצר האחורית. אני מודה שקצת התאכזבתי, זה נראה אחרת לגמרי בתמונות, לא ציפיתי לבית על בית, אבל אני מניחה שזה מתאים בדיוק לכמה חברים שבאים ביחד.

אחרי שבדקנו את הבקתות שלנו והעלינו את הדברים, אני והחבר שלי החלטנו לבדוק את הג'קוזי. קצת הגזמנו עם כל הקצף ששמנו בתוכו, אבל זה היה נחמד מאוד. עד שסיימנו ויצאנו החוצה- הזוג השני והחבר של זו שנסעה איתנו הגיעו. למעשה, הם היו דיי בריב והייתה הרגשה ממש ממש לא נעימה. כבר חששנו שהם עומדים להיפרד ושכל הסוף שבוע הולך להיהרס. אבל למזלנו- סוף טוב, הכל טוב.

את הערב העברנו בלעשות על האש ובהכנות אליו. היה הרבה מאוד אוכל ובאיזה שלב כולנו התפוצצנו. בעלת הצימר קונדיטורית, אז היא שלחה לנו עם הבנות שלה גביניות ועוגיות שרק יצאו מהתנור. זה היה כל כך טעים! אחרי שהתפוצצנו ישבנו קצת בגינה ודיברנו. זה הזכיר לי את ההורים שלי וחברים שלהם, שהיינו עושים על האש ואחרי הארוחה כל המבוגרים היו יושבים מסביב לשולחן ומדברים.

היו שם גם חתולים שהאכלנו, אבל החתולים לא היו חברותיים במיוחד ולא הסכימו שאלטף אותם.

אחרי שסיימנו עם האוכל וסידורים עלינו למעלה ושיחקנו איזה משחק קלפים שלמדתי אותו לראשונה ולהפתעתי רשמתי לי שני ניצחונותJ

אחרי שנמאס לנו מהקלפים, כל זוג פרש לחדרו. הקירות לא ממש אטומים וקצת שמענו רחשים...

בכלל, היה לי לילה מדהים עם חבר שלי (לא רק מהבחינה הזו! אני יודעת שזה מה שאתם חושבים!) הרגשתי (וגם הוא הרגיש) שהתקרבנו עוד יותר.

התעוררנו למחרת דיי מוקדם, היינו הראשונים שהתעוררו. ישבנו קצת בחוץ ופשוט הקשבנו לשקט. הצעתי שבינתיים עד שכולם יקומו ננצל שוב את הג'קוזי, הפעם בלי לשים כמויות אדירות של קצף!

לאט לאט כולם התעוררו, שמנו מוזיקה, והתפננו להכין את ארוחת הבוקר. ואיזו ארוחת בוקר מושקעת זו הייתה! כמה סוגי גבינות, סלט ירקות, ירקות חתוכים, חביתה עם פטריות, חביתה עם בצל, יוגורטים, פירות, דבש, שוקו, שתייה חמה, לחם, פנקייקים, וופל בלגי. ארוחה של מלון חמש כוכבים. האמת שהרגשתי רע עם זה שאנחנו לא ממש התעסקנו בהכנת האוכל, אז אני התנדבתי לשטוף כלים.

אחרי הארוחה ניסינו להחליט מה עושים. אחת הבנות מאוד פחדנית- מפחדת ממים ומגובה. היא לא מוכנה לעשות שום דבר.

בסוף החלטנו שאני והחבר ועוד זוג- נעשה טרקטורונים והזוג האחר פשוט יילכו הבייתה, כי פשוט זה או לעשות משהו או לנסוע הבייתה.

נסענו לעשות טרקטורונים בכפר יובל- ממש ליד גבול לבנון. לי מן הסתם אין רישיון, אז חבר שלי נהג ואני הייתי מאחוריו. זה היה ממש כיף, אני מניחה שהרבה יותר כיף לנהוג. נסענו ממש ליד לבנון, היא הייתה מהצד השני של הגדר. היו שלבים בנסיעה שממש הרגשתי שאני מתעופפת. באמצע עשינו עצירה ליד נחל, כל המסלול לקח בערך שעה.

אחרי שסיימנו, נסענו עייפים מאוד הביתה.

זה היה טיול כייפי, שובר שגרה, דרך נהדרת לסיים את החופש. אתמול בלילה לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי שזה עבר כל כך מהר, לא האמנתי איך הסוף שבוע הזה פשוט טס. אני מקווה לעשות את זה שוב.

כמה תמונות נבחרות (אפילו עוד לא העליתי את התמונות לפייסבוק):

שירים תמיד מזכירים לי דברים. הם תמיד מזכירים לי תקופות בחיים, אנשים, רגעים. שמתי לב שמאוד קשה לי להגדיר איזו מוזיקה אני אוהבת, כי מתחברת יותר לשיר ולא ללהקה או זמר מסויימים. כמובן שיש להקות ו/או זמרים שיש להם יותר שירים אהובים, אבל אני אוהבת הרבה מאוד שירים מסגנונות שונים זה מזה לחלוטין.

אני לא איזו מוזיקאית גדולה או מבינה יותר מדיי במוזיקה או "מוזיקה איכותית" (בשביל זה יש אחותי, היא מוזיקאית מוכשרת) אבל מוזיקה תמיד עשתה לי טוב ותמיד הייתה חלק מהחיים שלי והטעם המוזיקלי שלי השתנה דיי הרבה במהלך השנים. כשהייתי בכיתה ז' הייתי מאזינה בלילות ל"רדיו- חיפה". היו משדרים שירים עכשיווים והייתה תוכנית שהיה אפשר לבקש שיר והיו משדרים את זה. הייתי יושבת לילות שלמים מאזינה לרדיו בווקמן שלי. בכלל, הרבה לילות גם בהמשך העברתי כשאני מאזינה מוזיקה.

אני חושבת שהייתי מבין האחרונים שישבו ליד הרדיו והקליטו שירים מהרדיו לתוך קלטת. היו לי עשרות קלטות והייתי מקשיבה לרדיו ומנסה "לצוד" שירים.

בערך בכיתה ט' ההורים שלי חיברו את המחשב לאינטרנט ואז גם גיליתי את תוכנת "קאזה". הייתי מורידה עשרות שירים, אבל רק כעבור שנה בערך שדרגנו את המחשב עם צורב. וכך, במקום קלטות, הייתי מכינה לעצמי ערימות על גבי ערימות של דיסקים. היו לי כמה קייסים. לטיולים שנתיים הייתי סוחבת את הדיסקמן וקייס עם כמה דיסקים. היום, שלכולם יש נגני מוזיקה או אייפודים, אני לא יכולה להשוות. זה היה מאוד מסורבל ולא הייתי יכולה להסתובב עם דיסקמן ברחוב.

מהילדות שלי אני זוכרת כמובן את מיטב הקלאסיקה של שנות ה-90. אבל בעיקר אהבתי להקות בנים. פייב, בקסטריט בויז, ווסטלייף (ואפילו את היי-פייב. כשהיה את "האח הגדול" וי.איי.פי הייתי בעד אמיר פיי גוטמן כי זכרתי לו חסד נעורים). וכמובן, הערצתי את הספייס גירלז. אחרי שראיתי את הסרט שהן עשו דיימנתי איך גם לי יש להקת בנות ואוטובוס מגניב והדבר שרציתי מכל הן נעלי פלטפורמה בצבעים של דגל אנגליה.

Baby one more time של בריטני ספירס תמיד יזכיר לי את הטיול השנתי של כיתה ו'. השמיעו את השיר הזה באוטובוס, והמדריכה התחילה לשיר ולרקוד לפי הקליפ. אני לא זוכרת למה היא עשתה את זה, ואיך זה היה... אבל אני זוכרת את הרעיון. בכלל, פעם מאוד אהבתי את בריטני ספירס. הפרק מחווה שעשו לה ב"גלי" היה ממש כייפי ומהנה.

If you had my love של ג'ניפר לופז תמיד יזכיר טיול בת המצווה שלי, בצרפת, הולנד ואנגליה. הוא בדיוק יצא אז וחרך את מסכי האמ.טי.ו.

היום שמעתי ברדיו את genie in a bottle של כריסטינה אגילרה. הרבה מאוד זמן שלא שמעתי את השיר הזה ואיכשהו היה לי פלאשבק לעצמי, בכיתה ז'. יכולתי ממש לראות את עצמי, קוראת את העיתון "ראש 1" בכזו אדיקות, כאילו זו התורה שלי. נדמה כאילו אני ממש חווה את תחילת גיל ההתבגרות שוב, עם כל הבעיות של אז. עם הניסיון להבין מי ומה אני, עם הרצון הזה של להיות כמו כולם, של להשתלב. אני ממש יכולה להיזכר בימי החטיבה, להעלות בראשי אירועים וזיכרונות וחוויות. בכלל, בימי החטיבה הייתי נסיכת פופ, שמעתי את מוזיקת הפופ הפופלארית באותה תקופה. יש שירים שאני נהנית לשמוע עד היום.

(היה אחד האהובים עליי. אולי בזכות הקליפ הזה יש לי חיבה יתרה ללז'רי סקסי במיוחד)

Complicated  של אבריל לאווין ו- in the end של לינקין פארק יזכירו לי תמיד את סוף כיתה ט' ותחילת התיכון.

בתיכון שמעתי הרבה מאוד להקות ושירים וסגנונות, אבל בעיקר אהבתי את נירוונה, פרל ג'ם, ק'יס צ'ויס.

Black של פרל ג'ם תמיד יעשה לי צביטה בלב.

הייתה גם מוזיקה ישראלית כמובן כמו אביב גפן, כנסיית השכל, מופע הארנבות של ד"ר קספר, איפה הילד ובטח עוד להקות שאני שוכחת.

אבל הכי- הכי, הפסקול של חיי, היו היהודים ובעיקר האלבום "מציאות נפרדת". אני חושבת שזה האלבום היחיד שבאמת הייתי מסוגלת לשמוע אותו שוב ושוב, וגם ברצף.

השירים ששמעתי בתיכון תמיד יזכירו לי תקופה בטעם חמוץ- מתוק- מריר. תמיד יזכירו לי את תהומות הדיכאון, הייאוש, המחלה.

וכמובן, iris. השיר שלי. אני חושבת שזה השיר שאותו העליתי הכי פעמים לבלוג שלי. השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים, השיר שאיתו בכיתי. המילים שלו תמיד יחדרו לי ללב וירעידו את כל נימי נפשי. הסולו של הגיטרות תמיד יעשה בי משהו. אני תמיד אזכור את המשפט when everything feel like the movies, yeah you bleed just to know you'r alive.

(לצערי אין אפשרות להעלות את הקליפ הרשמי)

מה אני זוכרת מהצבא? את השיר don't bother של שאקירה, שהיה הצלצול של השעון המעורר של הבחורה הכי מעצבנת באוהל בטירונות. את השיר "קיץ" של איה כורם שיצא בדיוק כשהתגייסתי. "אל תדאג" של בית הבובות. הייתי שומעת גלגל"צ במשרד, כך שכל שיר שגלגל"צ טחנו בתקופת שירותי הצבאי יכול להיצרב לי במוח, אבל איכשהו כשאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בעצמי לובשת את המדים של חיל הים, יושבת במשרד- אני עדיין זוכרת את המשרד לפרטי פרטים ומתעסקת בענייני היום- יום וקוראת ספר. אני עדיין זוכרת הרבה מאוד דברים מהצבא, אני יכולה לשחזר ולראות את עצמי מאותה התקופה בהרבה מאוד בהירות. אולי זה בגלל המילים שלו: "אל תחשוב לא הכל שחור, יכול להיות טוב... אל תדאג גם אתה תקבל פרח, גם באופק שלך יש ספינה". הוא בעיקר יזכיר לי חברה טובה וקרובה מתקופת הצבא, ג'ינג'ית הורסת שעד היום אני שומרת את המחזיק מפתחות שהיא עשתה לי כשהיא השתחררה- מצד אחד תמונת נוף של הבסיס ובצד השני תמונה של שתינו. היא מאוד אהבה את "בית הבובות" ושרה לי את השיר את הזה פעם כשהוא הושמע ברדיו כשהייתי עצובה. היא חיפאית, ואני מקווה שאראה אותה שוב יום אחד. בסוף מצאתי אותה בפייסבוק לאחר חיפושים רבים, אבל זה מוזר לי להוסיף אותה פתאום.

"מבול" ו"עיניים זרות" של רונה קינן תמיד יזכירו לי אהבות נשכחות, דברים שנגמרו ואינם. אולי זה מפתיע, אבל  אין שירים שמזכירים לי בחורים ספציפיים. אולי טוב שכך.

אני בטוחה שיש שירים ששכחתי. הזיכרון הוא לא מה שהיה.

Plug in baby  של מיוז יזכיר לי את הגשם. היום הלכתי בערב ברחוב הריק ושמעתי את השיר הזה כשהתחיל לרדת גשם. נעמדתי עם הידיים פרושות לצדדים והרמתי את הראש למעלה ועצמתי עיניים.

אני רק שמעתי רעמים אתמול בבוקר.

נראה לי שאני היחידה שלא שמעה ולא ראתה שום גשם אבל האוויר פחות חם.

גשם ראשון מסמל בעיניי שינוי.

שינוי בארון. בקרוב אצטרך לוותר על הבגדים הקלילים והדקים ואתעטף בשלל שכבות. אפשר לנצל את ההזדמנות לעשות שוב סדר בארון ולשופינג.

שינוי בהרגלים. בקרוב תתחיל שנת לימודים חדשה. פחות התבטלות במיטה עם ספר או סרט או יציאות תכופות לבילויים ושאר קניונים, אלא סדר יום קבוע של לימודים וכל מה שכולל את זה.

שינוי בהרגלי אכילה. יותר הקפדה על אכילה מסודרת ומאוזנת.

שינוי בהרגלי בילוי. כשקר וגשום אוטומטית פחות מתחשק לצאת לבלות. אנחנו נתרכבל ביחד מתחת לשמיכה.

עם פוך אני ישנה כל השנה.

אני אוהבת לשמוע בלילה את הגשם נוקש לי על החלון ולקום לבוקר אפור ולשאוף ריח טוב של גשם.

אני ורוז פתחנו בלוג שנקרא "גיבורים". הבלוג ממשיך את דרכו של הבלוג my body  שנסגר ונותן במה לנשים וגברים שחוו תקיפה מינית לספר את סיפורם. גם אני כתבתי פוסט.

אני מתחילה פתאום להיחשף לעוד ועוד ועוד סיפורים. עוד בנות מספרות שגם להן זה קרה. שגם להן זה הזכיר.

ועם התדהמה וההבנה שמימדי התופעה פשוט אדירים, מגיע הכעס.

אני כועסת על זה שמאשימים את הקורבן. על זה שעדיין אני נתקלת בתגובות של "את רצית את זה. את פיתית אותו"- "את אשמה!" כאילו מישהו רוצה את זה. כאילו אם מישהי פלרטטה, או הייתה נחמדה, או התלבשה בצורה קצת סקסית, או טיפה התמזמזה עם הבחור- אז היא חייבת לו משהו ואם לא- אז אל תאשימי אף אחד מלבד עצמך שהוא לקח בכוח.

אני כועסת על הבורות, על החוסר חינוך ועל ההחפצה של הנשים. כי בגלל זה  יש נערים שחושבים שילדה שמתפקדת כמזרן השכבתי עושה את זה מבחירה. כאילו שנערה שרק התחילה את החיים שלה תרצה לעשות מין קבוצתי. בגלל זה יש  נערים שחושבים שזה בסדר ולגיטימי לגעת בבנות נגד רצונן.

אני כועסת שמטילים את האחריות על נשים.

שאנחנו אלו שצריכות לשמור על עצמנו, במקום שהחלאות האלו ישמרו את הידיים ואת הזין שלהם לעצמם.

מפרסמים במומלצים של ישרא סיפור מחריד על ילדה שקבעה פגישה עם מתחזה לילד בגילה והוא אנס אותה ויש תגובות שמאשימות את הילדה. נכון, מדובר בתמימות ובהחלט זהו מעשה מטופש מצד הילדה, אבל היי, מה עם האיש שקבע איתה את הפגישה ואנס אותה? האם זה שהילדה התנהגה בצורה תמימה וטיפשית הופך את העניין ללגיטימי?

למה אף אחד לא מאשים את ה-א-נ-ס? זה שהתחזה, זה שקבע איתה את הפגישה, זה שהתנפל עליה ואנס אותה?

למה אני זו שצריכה לחשוש, לפחד, לא ללכת לבד כשמחשיך? למה אני זו שצריכה להסתגר בבית עם רדת החשיכה או לבקש מידיד שילווה אותי מפחד שמישהו יתקוף אותי?

אני מודעת לאמצעי הזהירות. אני יודעת שאין לנו ברירה. אבל מציק לי שהאחריות היא על הקורבן, על המותקף.

ולפעמים, לא משנה מה נעשה, אנחנו כן נותקף. כי רוב מקרי האונס מתרחשים ע"י אדם מוכר.

מאז שאני קטנה מלמדים אותי להיזהר, להיזהר, להיזהר. לא משנה כמה נזהרתי- זה עדיין קרה.

עדיין היה את האיש שרצה שאתקרב אליו כדי "להראות לי משהו". עדיין הייתי בת 12 וכשהלכתי ברחוב מישהו צבט לי בישבן. עדיין בכיתה ז' היה איזה ילד שהציק לי וניסה לגעת לי בחזה. עדיין הייתי בתוך מערכת יחסים חולנית שאפשר לקרוא לזה סוג של התעללות מינית, כן, אני נאנסתי. גם אם לא מבחינת החוק והמשפט, כך אני מרגישה.

אנשים לא מבינים שאונס זה לא דבר שמתבצע תחת איומים. זה לא דבר שמתבצע ע"י איש מסריח ומלוכלך שמגיח מהרחוב. אונס יכול להתבצע גם בהשפעת מניפולציה. גם כשזה בן הזוג. ובסוף אני זו שמאשימה את עצמי ויש לי חברים שעוד חברים שלו בפייסבוק, הוא ממשיך הלאה והכל יופי טופי. אני זו שנשארה עם צלקות.

פעם קראתי מאמר במאקו, כתב אותו איזה בחור על כך שהנשים הישראליות סנוביות. מישהי כתבה לו בתגובה משהו שמאוד הסכמתי איתו- אין לנו ברירה. אין לנו ברירה כי רק מלמדים אותנו להיזהר. היא סיפרה על כל הפעמים שהיא או החברות שלה היו נחמדות וזה נגמר ברע. אז אל תתפלאו שאנחנו סנוביות. שאנחנו לא רוצות לתת מספר טלפון. שאנחנו לא רוצות להתקרב בכלל. כי אנחנו צריכות להיזהר ולשמור על עצמנו.

אני כועסת על זה שלגברים הטובים, הנחמדים, אלו שבאמת רק רוצים להכיר ולא לפגוע- לא אכפת. שהם חושבים שזה מאבק רק של נשים או "אוי לא! פמיניסטיות!" ולא גם שלהם. כי זה פוגע גם בהם.

 כי לי אישית, מאוד קשה לי לתת אמון בגברים. לי אישית, וזה דבר שלא אמרתי ולא כתבתי- קשה לי במערכת יחסים שלי.

אני כועסת על חוסר הענישה או הענישה המגוחכת, שפשוט משתיקה קורבנות. אני זוכרת שלפני כמה שנים קראתי ששופט נתן עונש מגוחך לאנס. ולמה? כי הבחורה עדיין בתולה מבחינה טכנית- לא נקרע קרום הבתולין. כאילו שהפיסת עור המגוחכת הזו משנה משהו. כאילו מישהו לא חילל וטימא את הגוף שלה. לא חדר אליה בכוח. לא השאיר אותה עם צלקות לכל החיים.

העו"ד הצדיק את האנס בכך שהבחורה עלתה אליו הביתה, אז מה היא ציפתה. אז מה. אז היא עלתה הביתה. אז היא לא רצתה, אז היא התחרטה. זה אומר שהיא חייבת לשכב עם מישהו? זה אומר שמותר לו לקחת בכוח?

נמאס לי לשתוק. נמאס לי שמשתיקים אותי. נמאס לי שמשתיקים קורבנות, במקום לתת להן ולהם לצרוח. הלוואי והייתי יכולה לשנות.

אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות בקיבוץ, אני יותר מדיי עירונית. אך חלקים רבים של ילדותי העברתי בקיבוץ.

וסבא רבא ז"ל וסבתא רבא גרו בקיבוץ מהרגע שעלו לארץ. סבא וסבתא שלי גם הם נולדו וגדלו באותו הקיבוץ ועזבו אותו כשאמא שלי הייתה בת ארבע.

בחופש הגדול בימי בית ספר היסודי סירבתי ללכת לקייטנות, במקום זה הייתי נוסעת אל סבא וסבתא רבא, לקיבוץ.

אבא שלי היה מביא אותי מוקדם בבוקר.

סבא וסבתא היו לוקחים אותי לחדר אוכל לארוחת בוקר. אני זוכרת שסבתא הייתה מעמיסה לי על הצלחת: חביתה, לחם מטוגן, ירקות, גבינה, לחם. אני לא יודעת עד כמה אנינת טעם הייתי, אבל אהבתי את הארוחת בוקר הזו.

אחרי החדר אוכל, אני וסבתא היינו הולכות לבריכה. או יותר נכון, נוסעות בקלנועית של סבתא.

עשיתי גם כמה שיעורי שחייה, אבל רוב הזמן שחיתי לבדי. הייתי ילדה שידעה להסתדר לבד, בלי חברת ילדים וידעתי להעסיק את עצמי.

סבתא הייתה יושבת על הדשא וצופה בי ומדיי פעם הייתה קוראת לי לאכול סנדוויץ' עם גבינה וזיתים.

בצהריים היינו הולכות שוב לאכול בחדר אוכל עם סבא ואחרי הארוחה סבא וסבתא היו הולכים לישון ואני ישבתי וראיתי טלוויזיה.

אחה"צ אבא שלי היה לוקח אותי הביתה.

לפעמים היינו עושות דברים אחרים. היו פעמים שסבתא לקחה אותי למשק חי. אהבתי להסתכל על החיות ואספתי נוצות. אני זוכרת שמאוד ציפיתי לרגע שהטווס יפרוס את הזנב שלו ואולי אוכל לאסוף נוצה של טווס.

אני זוכרת גם פעמים שבהן הלכנו לכלבו של הקיבוץ שתמיד נראה לי מסעיר ומעניין ולפעמים סבתא הייתה קונה לי צעצועים קטנים. פעם או פעמיים ביקרנו בספריה של הקיבוץ ואפילו השאלתי משם כמה ספרים.

סבתא גם לקחה אותי למכבסה של הקיבוץ (לאחר שסיימה לעבוד כגננת היא עבדה במכבסה). היא הראתה לי את מכונות הכביסה, איך מסדרים את כל הכביסה ביחד ואיך שמים את הכביסה הנקייה בתאים של החברים. אני חושבת שאפילו עזרתי לה כמה פעמים. גם המכבסה נראתה לי מיוחדת.

פעם בשבועיים בערך, סבתא לקחה אותי לבית קברות של הקיבוץ. לאנשים זה נשמע מאוד מוזר וקצת מזעזע שלוקחים ילדה קטנה לבית קברות, אבל לי זה נראה הכי טבעי ורגיל. סבתא הראתה לי את הקברים של הבן שלה, של אבא שלה ושל אח שלה ואת הקברים של ההורים של סבא. סבתא תמיד דאגה להשקות את העציצים ולדאוג שהקברים יהיו מטופחים. היא הייתה מספרת לי על אלו שאינם.

לסבא היה מאוד חשוב שיהיה לי כתב יפה, אז הייתי מתאמנת ביחד איתו בכתיבה.

חוץ מלבקר בקיבוץ היו ספרים שאהבתי לקרוא, שהעלילה שלהם מתרחשת בקיבוץ. שניהם היו של יונה טפר. לאחד קראו "בקבוק הבושם של אמא" ואני לא זוכרת את שמו של השני. אני זוכרת שהסיפור היה על ילד שסבא שלו עובר אירוע מוחי. בעיקר אהבתי את "בקבוק הבושם של אמא" והייתי מדמיינת איך גם אני גרה בקיבוץ.

סבתא עדיין גרה בקיבוץ והיא הייתה מאוד רוצה שאנחנו נגור שם גם. היא עדיין חיה לפי הערכים של פעם: לעבוד קשה והקיבוץ הוא מעל הכל. אני לא חושבת שאי פעם אעבור לקיבוץ, אבל יש לי הרבה זיכרונות ילדות טובים ונעימים.