| 6/2007
 לעולם לא אחזור בתשובה.
ארבעה ימים מטורפים. מרדף אחרי הזמן.
כ"כ הרבה אושר והתרגשות שמהולים באומללות ועצבים.
עולם חדש ולא מוכר: ירושלים, בית הכנסת, המון גברים מתפללים לבושים בהמון בגדים וכיפות, נשים לבושות בכיסוי ראש וחצאיות, קיבוץ נדבות, אפליות, טופי פירות, שירים מזרחיים, "יתברך הוא ויתברך שמו", הרבה איסורים ומנהגים מטופשים.
אכן התחזקתי. התחזקתי בדעתי שלי - לעולם לא אחזור בתשובה.
עולם שכביכול אמור להיות "טהור". עולם מלוכלך עוד יותר מעולמם של החילונים. הידעתם? כדי לעלות לקרוא בתורה צריך לשלם כסף ("תרומה"). ואני תוהה, תרומה הרי אמורה להינתן אם התורם רוצה בכך ולא בכפייה.
המשפחה שלי, משפחה חילונית למדי (!) החליטה לעשות בר מצווה לאחי הקטן.
הרב שלימד אותו לקרוא בתורה ואת הדרשה וההפטרה (אני חושבת שככה קוראים לזה..) מאוד אוהב אותו והוא עזר לנו בכל מה שקשור לעניין. אנחנו לא מבינים כלום בכל מה שקשור לדת.
אז לפי האפשרויות החלטנו לעשות את הבר מצווה בכותל. אני מודה, אני הראשונה שהתלהבה.
הגענו לכותל ברוב פאר והדר ופילסנו דרכינו בין מאות אנשים לבושים לבן וכיפות על ראשיהם, מאות נשים עם כיסויי ראש, עשרות מקבצי נדבות, "משטרת הצניעות" וכו'...
-פעם ראשונה שלי בירושלים, פעם ראשונה שלי בכותל, פעם ראשונה שלי בין כ"כ הרבה אנשים מפחידים.-
הגענו אל המקום. אחי התעטף בכל מיני דברים מוזרים והחל להתפלל.
הרגשתי מסכנה, רציתי לבכות, רציתי לצעוק. לא הבנתי מה אני עושה פה, למה אני לא רואה שום דבר.
וכל הנשים שהיו שם עלו על כסאות כמו מסכנות כדי לראות את "החתן" מתפלל.
בראשי רצו מחשבות. על שוויון וזכויות. למה הבנות לא שוות כלום? האם זה מה שאלוהים (?) באמת היה רוצה? שנסבול? שתהיה הפרדה ומעמדות?
שיטה כ"כ טיפשית. כ"כ שגויה.
לבסוף עמדתי על קצות האצבעות וראיתי טיפה. ממש טיפה. כאבו לי הרגליים וסבלתי. לא שמעתי כלום ממה שאחי אמר וגם מה ששמעתי לא הבנתי. כולן חיכו רק לקטע שזורקים סוכריות.
והוא הגיע. המון "קולולולולולו" והמון שמחה.
בשבילי גיל 13 הוא גיל שמסמל בגרות ולא יותר מזה- שום דבר שקשור לדת. בעיניי אחי היה צריך את הבר מצווה הזאת כדי להתבגר, לקבל ביטחון וגם כי... זה מנהג יהודי ו... כולם עושים את זה.
נגמרה "החגיגה". יצאנו מהכותל בדרכנו לחגיגה הבאה. ישנו וחיכינו לאוטובוס שלנו בשמש והיה כ"כ חם. הרגשתי לבד, לא מצאתי לי מקום, כולם מהמשפחה שלי ובכל זאת הרגשתי לגמרי לבד. כל אחד היה שקוע בעצמו.
סוף סוף (זה היה נראה כמו נצח) הגיע האוטובוס עלינו כולם (כ40 אנשים). שמענו שירים ישנים ודיברנו על חוויות מן העבר. 10 דק' נסיעה והגענו למסעדה.
מקום כשר כמובן. קצת אוכל, מוזיקה והגיע שלב הנאומים.
נאום של אחי - מרגש ביותר, בלי טעויות (הוא לא כתב מילה מהנאום. אני בטוחה שהוא לא התכוון לשוםד בר שאמר).
נאום שלי - בשם כל המשפחה (היה קצר ונחמד)
סבתות וכל מי שרצה להוסיף עוד משהו - קיטשי וטיפשי.
הרב - ניסה להחזיר את כולנו בתשובה.
ואמא - שהתחנפה אליי על העבודה וההשקעה בשם כולם.
אוכל. חיכיתי המון לאוכל וכשזה הגיע כמעט ולא אכלתי כלום. לא היה זמן. הסתובבתי, צילמתי, דיברתי, רקדתי. עוד מסקנה שהגעתי אליה, אני כ"כ לא יודעת לרקוד. אני פשוט עקומה לגמרי! לפחות ניסיתי...
חזרתי הביתה והרגשתי שכ"כ טוב בבית. פתחנו מעטפות, ספרנו כספים, חישבנו חישובים.
הלכתי לישון והטירוף עוד לא נגמר.
שבת חתן. עוד תיק.
אז התלבשתי בחצאית וחולצה קצרה והלכתי לבית כנסת ב67 וחצי בבוקר.
כ"כ רציתי להגיד: "חבר'ה, די לאפליות! הגברים מתפללים בחדר ענק ומטופח עם מזגן ואנחנו פה, בחדר קטן ומסכן עם חלון קטן. אנחנו עורכות את השולחן והם אוכלים! מה קורה פה? אנחנו שוות אליהם! "
אבל ידעתי שזה לא יעזור. הן יביטו בי במבט מוזר וימשיכו להתפלל. מישהי נתנה לי ספר תורה כשראתה שאני סתם יושבת שם וכשאמרתי לה שאני לא רוצה היא כמעט והכריחה אותי. אני לא רואה בזה שום טעם.
אז אלוהים אם אתה קיים,
תדאג שהאפליות יפסיקו בבקשה. אני לא מבינה במה אנחנו הנשים שוות פחות מהגברים.
אנחנו בשנת 2007, עולם מודרני, ארץ מודרנית.
אם כבר עושים הפרדה בין הגברים והנשים שההפרדה תהיה שווה.
חדרים בגודל שווה, שלא נצטרך להציץ מהחלון כמו מסכנות, שלא נצטרך לשרת אותם.
די!
אז אולי יצא פוסט מטופש אבל לא יכולתי שלא לכתוב על מה שעברתי בימים האלה,
סיוט אחד גדול.
"גידלתי זקן ועכשיו אני דוס
ואין יותר מה לפחד
קניתי תפילין
וגם אלוהים
ואין יותר מה לפחד
אני עושה כל מה שכתוב בספרים
אני חייל של
מאה שערים
ויש לי כיפה כזאתי שחורה
ויש לה רקמה מזהב ויש לי
ויש לי
חולצה יפה לבנה
לכל הימים של החג
אני מכיר בעל פה את כל הפסוקים
אני חייל
של מאה שערים
אז נכון שלא עשיתי צבא
ונכון שלא שילמתי מיסים
ונכון
שחוץ מלהתפלל
לא עשיתי שום דבר בחיים
אבל הדלקתי נרות
ואכלתי
מצות
ואשתי לבושה בשמלות ארוכות
אז אני יהודי
אוי, אוי, אוי, אוי,
יהודי.
ולא ממזמן עברה בשכונה
אחת עם בגדים קצרים
אפילו כיסוי לא היה
לראשה
ולמה הם לא מתחשבים
אני ירקתי עליה ישר לפנים
אני חייל של מאה
שערים
אז נכון שלא עשיתי צבא...
אז לפני שתפרוץ פה מלחמת
אחים
בואו נשב נלבן עניינים
נקבל החלטות נחוקק גם חוקה
אבל קודם, תחזרו
בתשובה."
להית',
אני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
