אדם כל שהוא.
כל אחד, שקורה לעצמו חבר שלי.
ידיד שלי, או מכר.
פאקינג אף אחד.
עכשיו אני יושבת בספריה כמו סתומה ולמרות שכל העולם ואחותו יכולים לקרא אני פשוט פאקינג כותבת.
ונרגעת.
פיזדץ.
"מטורפת". הוא קורה לי מטורפת.
הוא אומר שהשתנתי. הייתי אחרת ועכשיו אני שונה.
הוא לא צודק.
אם כבר, אז הייתי "מטורפת" כל הזמן הזה.והוא לא ראה. הוא אומר שאהב אותי אז, ועכשיו אני אחרת, איך הוא יכול לאהוב ילדה אחרת למרות שהיא נמצאת באותו הגוף?
תחשוב מה אתה אומר בכלל.
אולי, הייתי מטורפת כל הזמן ולא שמת לב? ולא ראית? ולא הראתי את זה?
בדיוק כמו שאני לא ראיתי כמה מגעיל הוא וכמה הוא דוחה ובגדני ...ועצמו.
פשוט לא ראיתי את זה. אהבה עיוורת? זה הכל.
אני לא מכחישה שאהבתי את הגועל נפש הזה. לא מכחישה שאני אוהבת אותו גם עכשיו.
לא מכחישה דבר.
טעויות. הכל פשוט טעויות.
למה אני נותנת לזה לשבור אותי? פאקינג שיט.... די!!!!!!!!
אני באמת נותנת לו לשבור את עצמי, את המקל הדק שנשאר ממני, מהעץ היפייפה,הגדול והבריא שהיה פעם.
אני נותנת לו להשפיע עליי במודעות מוחלטת.
אני מתנפלת על אנשים רק כי גם ככה הם קוראים לי "מטורפת"! אז למה לעזאזל לא?!?!?!
אני מטורפת. משוגעת. חולה. לא בסדר.
תתרחקו ממני, למה לא? למה אתם נמשכים אליי כמו זבובים לחרא?
חרא לכם איתי?! לכו לעזאזל!! אל תפגעו בעצמיכם ואל תפגעו בי, דאמט!!!
איזה כיף ושמח זה, להתעורר כל בוקר ולחשוב, איזה מכוערת אני.
גם בפנים וגם בחוץ.
כמה לא הוגן זה שחוקי פיזיקה ומבנה הגוף שלי, לא נותנים לי לבעוט לעצמי בפרצוף!!!!
ופשוט לבעוט בעצמי.
כמה אירוני.
אתמול אבא שלי התקשר. הבן אדם היחיד והכי חשוב לי בחיים האלה. שאני חיה רק בגללו ובשבילו.
התקשר, עדד אותי, שימח אותי, שוב גרם לצביטה בלב על כך שלא ראיתי אותו 6 שנים.
שוב גרם לי להרגיש כאילו מישהו, אי שם, אפילו שהכי רחוק בעולם כולו, אוהב אותי.
והינה אני, יום למחרת, הדבר היחיד שאני מתה לעשות זה להתאבד.
כי פאקינג נמאס.
לא רואה טעם. למה לסבול?!
ותמיד מוצאת את התשובה הקלה... בשביל אבא שלי.
אבל מה עם התשובה הקשה? שצריך לחיות גם בשביל עצמי.... בשביל מה?! אני לא רוצה. לא רוצה לחיות.
היום שיעור תופים. למה?
לא התאמנתי. למה?
עוד מורה מאוכזב ועוד חרא ללב לעצמי.
נמאס. מהכל. ...
לא.
נמאס לי מעצמי.
נמאס לי ממנו, שגורם לי לשנא את עצמי כל כך.
ואחרי הכל...
הלב הקטן והשחור שלי, סך הכל רוצה אהבה.
שאני יודעת, כבר בוודאות, שהוא לא יקבל מעולם.
אבא שלי אוהב אותי כי הוא לא מכיר אותי. לא השתנתי משנה שעברה, אבל השתנתי מגיל 10.
אני לא הילדה התמימה והחמודה של אבא.
אני לא כלום.
אז מה זו? האהבה היחידה הזו שמחזיקה אותי בחיים? אולי היא באמת... לא אמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A Scar on the Moon