אכן פורחת... כלפי מטה?
מה איתי לעזאזל... שמישהו ישתיק אותי, כי המילים שלי פוגעות בי יותר מכל דבר אחר כרגע.
חוץ אולי ממנו. הוא יכול לגרום ללבי להמריא משמחה, יכול לגרום לי לחייך בין הדמעות,
לשכוח מכל הבעיות ולחיות את הרגע, הרגע הנפלא איתו.
ואז... הוא נעלם.
או שהוא הולך, פיזית, פשוט עוזב אותי. או שהוא נשאר קרוב איתי, אבל כל כך קר,
שהייתי מעדיפה שלא יהיה שם בכלל. כאילו שנפשו משוטטת הרחק מכאן.
ובכן.. זהו המצב. אני צריכה לקבל את זה.
לא, אני לא חושבת שאני אוהבת אותו. חושבת, לא חושבת.
לפעמים כשאני איתו אני מרגישה כאילו הלב שלי סוף כל סוף פרץ החוצה מבית שכבות קורות העכביש הרבות,
שעוטפות אותו כבר מאות שנים ורק מאפשרות לשמוע את פעימותיו, מדי פעם.
ולפעמים, הלב שלי כל כך אטום ושקט, כאילו אינו שם בכלל ומעולם לא השתחרר מגדרות הברזל מסביבו.
חח כמה שזה לא רגיל לי, אבל אני אוהבת ימים כאלה.
בהם המצב רוח שלי משתנה כל כמה דקות בצורה קיצונית ומטריף את כל מי שלידי.
היום, היה לי יום חמוד, היה יום רגיל, כעסתי, התעצבנתי, הרגשתי אי צדק,
השלמתי, התחלתי לחלום, נרגעתי. שמחתי, התלהבתי, התרגשתי.
ואז פתאום, נחתי. (ממילה לנחות)
עכשיו אני מרגישה... פשוט ריקה. בו זמנית אני שונאת את זה ואדישה, לא אכפת לי.
אתמול... כל האותות סביבי הצביעו על מסקנה אחת - פתיחות.
אני צריכה להיפתח, לגלות את עצמי שבפנים, אולי אני לא כל כך מזעזעת כמו שאני רגילה לראות את עצמי.
אולי אני יכולה להיות יפה וחביבה, רק אם אוציא את זה מפנים.
אבל אני מפחדת כל כך. יש האומרים שאני מפחדת מהעוצמה שמתחבאה בי עמוק וזועקת לצאת החוצה.
למה העוצמה הזאת יכולה לגרום? לאושר? או לאסונות?
אני מרגישה אפילו מגעילה מלחשוב על כך שאני יכולה להיות טובה.
הרי אני לא. אני שום דבר ולתמיד אהיה. שום דבר זה לא טוב, זה רע. זה לא "לא טוב לא רע" כמו שכולם אומרים.
שכולם ינסו להיות שום דבר, להציג שום דבר בחיים האלה ויגידו לי איך זה מרגיש!
אני פשוט שונאת את עצמי.
מפחדת מעצמי.
מתביישת בעצמי.
ואז אני מתפלאה, למה הוא עוזב?
הינה, איך הכל מתקשר. אני חושבת שאני לא מספיק טובה, אני נסגרת ולא מראה לו את ה"יופי" שיש בי (בן אני עדיין לא מאמינה),
אני מתייחסת אליו בזלזול, משום שאני רק מזלזלת באהבתו כלפי.
למה, בחור כל כך טוב, כל כך יפה, חמוד, סקסי, מיוחד... ימצא משהו בי?
אין פלא. אין שום פלא שהוא עוזב. הרי אנשים חושבים עלינו את מה שאנחנו מפגינים.
צריך ללכת לישון.. ושוב המחשבות האלה, כמו קללות שרובצות אותי, רק בשעות הקטנות,
לא נותנות להירדם, לא נותנות לי מנוח.
הינה, שפכתי כמחצית ממה שכרגע עובר לי בראש. אולי הלילה ארדם קצת יותר מוקדם.
אני אוהבת את המקום שיצרתי כאן לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A Scar on the Moon