הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם.

23 ליולי 2011,

היום שבו הלב שלי כאב בצורה הכי מרוכזת. 

לא נתפס שעברו 4 שנים, 3 בני זוג, 2 משברי ענק, ואהבה אחת גדולה.

המון דייטים, שברונות לב, בכיות, אכזבות וכאבים.

יש צלקות שלא מחלימות עם השנים, 

כל פעם שאני קוראת הארי פוטר, או שומעת שלמה ארצי ובמיוחד להציל אותך,

או את Hello again של טומי לי.

כל פעם שגבר אומר לי שאני יפה בעיניו.

4 שנים מאז שאורןנאור או איך שלא קוראים לו נעלם לי מהחיים.

בדיעבד יש לי רק רחמים לבן אדם שמאחורי כל המסכות האלה.

אני הרווחתי 2 חברים מקסימים מישראבלוג בעקבותיו וגם קשר של שנה וחצי 

אבל יש צלקות שהן לכל החיים.

ואני שרון זהר, תמיד אהיה הטיפשה שנפלה בפח.

האידיוטית הגמורה שהתאהבה מעל הראש.

ואני אוהבת אותה את אותה השרון, לקח לי 40 קילו יותר ופחות הרבה כעסים והתמודדויות כדי לומר לה.

כדי לחזור לכאן ולסלוח לה.

אני אוהבת אותך, הבחורה השברירית שכלואה כאן בין הדפים והמילים,

ואני מקבלת אותך. מקבלת ומשחררת.