| 6/2006
מפגש ישרא-פריק
לא אכלתי כבר יותר משתיים עשרה שעות, ורק עכשיו הרעב מתחיל לכרסם בי. טוב, נו...
הרגליים כואבות, הידיים מקושקשות...
היה שווה את זה
אני חושב שאני אתחיל מההתחלה, המקום הטוב ביותר להתחיל
הבוקר הגעתי לתחנת הרכבת, עם חולצה של מטאליקה, כסף בארנק, וחוסר ביטחון בלב שנעלם כשראיתי את שחר גולדפינגר, AKA גולדפינגר AKA האף גיי AKA גייפינגר, עם החברים האוטקואים שלו. התיישבתי איתם בקרון הראשון, וסתם העברנו ת'זמן עד שהגענו לתחנת השלום.
רובם הלכו לכיוון אחד, אני המשכתי לגג, למרות שלא ידעתי איך להגיע, כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי בעזריאלי. הגעתי לגג, וראיתי שיש הרבה פריקים.
רוב הפעמים שאני רואה המון כזה, אני מתחיל להרגיש בודד, כי אני לבד, ואין אף אחד שאני מכיר. אחרי כמה דקות, התחבקתי עם זונת חיבוקים או שתיים, כתבתי על מישהי ת'מספר בלוג שלי, ועזרתי לשבור קוביה הונגרית, אז המחסומים ירדו, והתחלתי להתחבר עם המון אנשים.
היו כמה זונות חיבוקים שהתחבבתי עליהן, בפרט שלוש, שאני כרגע לא זוכר את השם של אחת מהן, ואחת עם חולצה שחורה שכתוב עליה "חולצה" בגדול, שכל הפעמים שראתה אותי היא חיבקה אותי. היה חלומי. זאת הייתה תמר.
פגשתי גם שתי ג'ינג'יות צעירות, אחת מהן הייתה נטלי מטאליסטית מאוד חמודה.
פגשתי גם את Cush, איתי "שללה" ,אנטון ועוד מלא אנשים מגניבים.
הרבה אנשים כתבו עלי את הבלוג שלהם, בין המספרים המפוענחים זה, שכתוב עלי הפוך, וגם זה כתוב עלי הפוך, גם הפוך, זה דווקא כתוב ישר, זה נכתב על האצבע וכמעט נמחק, זה נכתב על המרפק הימני וכמעט פספסתי אותו ,פוענח בקושי ,וזה של אחת שביליתי איתה ועם חברים שלה שלוש שעות במשחק טאקי מטורף
כל השאר נמחקו, אז עם כתבתם עלי, ואני לא ראיתי את זה, אני מצטער. מקסימום אני כתבתי את הבלוג שלי עליכם, או כינוי.
הסתובבתי עם אנשים, יצאתי למסעות ארוכים (טוב, רק אחד, אחרי מים לשתות, עם אחת בת 14 וחברתה בת ה13. היה חביב), נפגשתי עם אנשים, התחבקתי, ואז בסביבות השעה ארבע בצהריים, אחרי שאני ועוד כמה אנשים מגניבים שפגשתי התחלנו לשחק טאקי על הגג. אז עברנו מקום, לגג אחר, ואז שוב השומרים העיפו אותנו משם. בלית ברירה הלכנו לשחק ליד הבורגראנץ', שזה קומה מתחת, לאלה שלא מתמצאים בגיאוגרפיה של עזריאלי, וגם משם ניסו להעיף אותנו!
אז שיחקנו בתוך בורגראנץ', בשולחן עגול גדול של ילדים, ככה שלוש שעות בערך...
לקראת השעה שמונה, החלטנו להתקפל משם, אז החלטנו להצטלם במכונת צילום של אנשים. נדחסנו שבעה אנשים במכונה, והצטלמנו. בקושי מזהים שם מישהו, ולא רואים אותי בכלל, קבור מתחת לשלושה אנשים.
אחרי זה, הלכנו לתחנת האוטובוס, ונסענו הבייתה. עוד שלושה נסעו איתי, כי הם גרים בנס ציונה, אז ישבנו על הרצפה באקורדיון של האוטובוס. היא הייתה מאוד נחמדה והביאה לי כרטיסית ניקוב. כמובן שלא השתמשתי בא, אלא גנבתי את הנסיעה הבייתה.
לסיכומו של יום, היה מאוד מגניב. אני מצפה בכיליון למפגש הבא שקסלר מארגן, שבוע הבא, אותו מקום. תבואו, יהיה אדיר!
והנה פזמון של שיר מאוד מגניב, שכתב בלוגר מאוד מגניב-
שיר הפריקים-
"כי גם פריקים צריכים לאכול
אין לנו כסף הבייתה לחזור"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
