הבלוג של חה"כ פרופ' אריה אלדד |
| 3/2006
תחתונים או ארונות?
החיים שלנו מלאים התלבטויות. הצורך לקבל החלטות מקצר את חיינו, מלבין את שערותינו וגורם לנו בסופו של דבר לקבל הכרעות בלתי מושכלות בעליל . ככה כנראה שרף נירון את רומא ( הוא לא ידע להחליט אם לעשות פסח בבית מה שמחייב לנקות הכל, אבל הכל – או לעשות סדר במלון). ככה כנראה גילה קולומבוס את אמריקה ( הוא היה קול צף) וככה כנראה גמלה ההחלטה בליבו של פרס להסתרק אחורה ( ימינה? שמאלה?). ממש כך אני מתלבט אם להגיב לחלק מהמגיבים לבלוג הזה. למען הגילוי הנאות אני חייב לספר שהייתי בטוח שהיתרון ביומן אלקטרוני על פני יומן נטול עץ 40 גר' טמון בכך שהבלוג מחובר לרשת הארצית ומגיבים נטולי הומור מקבלים תיכף ומייד זעץ חשמלי שמסדר להם את העניין באופן בלתי הפיך. משנכזבה תוחלתי התלבטתי אם להגיב בשמי המלא וכתובתי או להסתתר מאחורי הכינוי השקוף "סטודנטית רווקה מחדרה". הקוראים מוזמנים לנחש מתי זה אני ומתי זה לא.
העניין הזה של ההשפעה המזיקה של ההכרח לקבל החלטות מוכר לי עוד מהימים הראשונים של בית הספר לרפואה. ספר המבוא לפסיכולוגיה של הילגארד שהכריחו אותנו לקרוא הכיל גם כמה נווי מדבר מרעננים בשממה ששררה במרבית הדפים צפופי האותיות. אחד מהם התגלם בתווי פניו המיוסרים של קוף שהשתתף בניסוי פסיכולוגי מעניין. לפני הקוף היו שני כפתורים. אדום וירוק. בפעם הראשונה שלחץ על הירוק קיבל בננה. בפעם הראשונה שלחץ על האדום קיבל סטירת לחי או את שווה הערך החשמלי לסטירה כזאת. מהר מאד למד הבבון שירוק זה אוכל ושומר נפשו ירחק מהאדום. אז טרחו הפסיכולוגים הערניים והחליפו את החיבורים החשמליים. כל פעם שלחץ על הירוק חטף סטירה והאדום חילק בננות. הקוף למד את חוקי המשחק החדשים ואז שוב החליפו את החיבורים. הקוף פיתח אולקוס. כלומר כיב קיבה, ופרצוף מודאג ומיוסר בכל פעם שהיה צריך להחליט על איזה כפתור ללחוץ. כך הוכיחו הפסיכולוגים שאולקוס זו מחלה פסיכוסומטית ואם אתה קוף שנפל ברשתם של הפסיכולוגים הכי כדאי לך להתוודות בפניהם שיש לך תסביך אדיפוס אחרת לא תצא מהם בשלום. פרצופו המודאג של הקוף מלווה אותי מאז , בייחוד בכל פעם שאני צריך להחליט.
ביום שפרצו כוחות צה"ל ליריחו לתפוס את רוצחי רחבעם זאבי, גנדי הי"ד, נקלעתי לצורך להחליט, ביני לבין עצמי כמובן, וביני לבין רשתות הטלויזיה שביקשו ממני לנסח את הגיגי בעשרים שניות, מה עדיף : לתת אולטימטום לכל שוכני הכלא לצאת בתוך עשר דקות בידיים מורמות, ואם לא יצאו – לפוצץ את הבניין עליהם – או להפעיל עליהם לחץ פסיכולוגי מתון בדמות כמה D9 המקישים בעדינות בכותלי התא שלהם, ולהסתכן בכך שהם ייכנעו ויצאו חיים. או במילים אחרות: מה עדיף? שיצאו בארונות או בתחתונים כשפלנלית כמעט חדשה קשורה לעיניהם.
יש סוג של צדק חגיגי בהוצאתם של רוצחים, מהזן של אחמד סעדאת, מהמלון שבו בילו בשנים האחרונות – כשהם נתונים בארון. הצדק , אותו מושג חמקמק שיש לו פרשנים הרבה לובש אז דמות של תיבה סגורה, סופית, לא ניתנת לערעור או לסחטנות. מאידך, גם לתצוגת דגמי האביב של ההלבשה התחתונה החביבה על שוכני כלא יריחו, עם הטאצ' השובב של פלנלית בגוני פסטל רכים הקשורה על העיניים – יש יתרונות רבים. תצוגת האפנה הזאת יש בה אמירה, יש בה מסר, דומה כאילו אנשי החזית העממית פוסעים על מסלול בלתי נראה כשהם אומרים : סומכים עליך אולמרט, הולכים אחריך בעיניים עצומות.
אריה אלדד
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אריה אלדד