הבלוג של חה"כ פרופ' אריה אלדד |
| 3/2006
התנועה לסגירת הקניונים
מערכת הבחירות הנוכחית, למרות שהיא מתקיימת בהרדמה כללית, מזמנת אותנו, הפוליטיקאים, למחוזות מרתקים, אולמות חתונות שבהם אמורים להתקיים כנסים רבי משתתפים אבל נראים כמו חתונה שזה עתה הודיעו במערכת ההגברה כי השניצל בשולחנות 12 עד 78 נגוע כנראה בשפעת עופות, או לחילופין חוגי בית בנוה נרקיסים רחוב החמציץ 65/32,כשאף פעם אין לדעת מה מספר הבית ומה מספר הדירה ואז כשמטפסים לקומה השלישית מוצאים שם מאה איש בחדר ממוצע כשלכולם יש שאלות. מערכת הבחירות הזו היא ממלכת אי הודאות.
וככל שהיא מתקרבת אל סופה, נעשות ההופעות תכופות יותר, ואנו נעים ונדים בכבישי הארץ , ולפעמים, מאה קילומטר מבסיס האם, צריך להרוג שלוש שעות בין כנס לכנס, ואפשר לשבת לכתוב משהו.
זה לא מכבר החלטתי להתעדכן ולחבר את המחשב הנייד שלי לאינטרנט אלחוטי, כמו כולם. בחזרה הכללית זה אפילו עבד.האפשרויות הגלומות בתקשורת האינטרנטית האלחוטית, מכל מקום לכל מקום – מרתקות ממש. בכל קניון יש היום מסעדות או בתי קפה שיש להם רשת אלחוטית. כל מה שאני יכול לעשות בבית – אני יכול לעשות גם בקניון. יושבים, מקלידים, ורוצים לשלוח.
אופס. לא הולך.
מה שבבית מאד פשוט : תכנת הדואר מדברת בקלות עם קו הטלפון, ומשגרת את הרשימה ליעדה - נתקל כאן בקשיי תקשורת לא ברורים. המחשב לא מדבר עם האלחוט שלא מדבר עם ספק האינטרנט שלא מדבר עם בעל בית הקפה שכועס על המלצרית שמתעצבנת עלי.
החלום על בית קפה קטן שבו אפשר לפרוש לפינה ולכתוב בשקט נתקל בשברו, בדרך כלל בדמות קניון בינוני הדומה בדיוק לאחיו התאום בכל מקום אחר בארץ, מהומת אלוהים של ילדים שזה מקום הבילוי שלהם. למה הם לא משחקים סטנגה היום? אין להם אוכל בבית שהם באים לאכול כאן?למה הם מבלים בקניון? ילדות עשוקה בלי ספק. הקטנים שבהם נתונים לחסדיה של משעשעת – ילדים מקצועית, המצוידת במערכת הגברה מעודפי המלחמה הקרה באירופה, היא כולאת חמישים זאטוטים מאחורי גדרות פלסטיק כמו בהפגנה וצורחת באוזניהם שירי פורים למרות שבבית כבר עושים פסח.
בדיוק ברגע שהם באים לתלות את עשרת בני המן אני מנסה לדבר עם התמיכה האלחוטית. אני מסביר למוקדנית המנומסת שלא קוראים לי ושתי וששם המשתמש שלי הוא לא אחשורוש. עניין אבוד . המוקדנית לא מוצאת אותי. אני לא מוצא את עצמי. לחילופין היא מציעה לי לשחזר מהזיכרון את פרטי הוראת הקבע שדרכה אני משלם את חשבונות האינטרנט שלי. למה? אני מנסה לברר, כשהילדים מטפסים על הגדרות ומשחזרים את הטיהור האתני שערכו היהודים בשושן הבירה. למה?
היא מזכירה לי שזה אני שהתקשרתי אליה כדי שהיא תוכל לעזור לי להקים קשר בין המחשב שלי והעולם שמחוץ לקניון, למרחבי הגלישה הנפלאים שברשת האינסופית, אל המערכת שתשמח לקלוט את הרשימה שלי, לפרסם אותה להמונים הצמאים.
המלצרית עושה לעברנו תנועות רחבות עם מטאטא כבישים ושואלת אם אנחנו רוצים לשתות עוד משהו לפני שאנחנו הולכים.
האמת הבהירה התחוורה לי בו ברגע. אני שונא קניונים, אמרתי לשירות התמיכה שלי.
אתה רוצה לדבר על זה? היא שאלה, או להקים קשר?
קניונים מעוררים בי אי שקט. אמרתי לה. הרמקולים קודחים לי כל הזמן בראש אינפורמציה מיותרת על מבצעי מכירה מרתקים של סווצ'רים, שכבת י"א מהתיכון המקיף המקומי יורדת מולי במדרגות הנעות העולות, האבטלה הסמויה במשק יושבת בבתי הקפה ה והבת של השכנים שואלת אם אני חוזר לכפר ומוכן לקחת את השקיות האלה הביתה כי היא נשארת, נורא כף כאן.
אני רוצה הביתה. אמרתי לתמיכה. המון רעש כאן.
ואתה צריך עזרה להגיע הביתה? אם תיתן לי את הכתובת אוכל לשלוח לך במייל הוראות מדויקות איך לנסוע.
לא תוכלי לשלוח לי, אמרתי לה. אני לא מצליח להקים קשר.
בוא ננסה שוב, היא אמרה בנימוס. אמרת ששם המשתמש שלך הוא ושתי, או שזה להפך? ושתי כמו ששומעים?
בין שלל המפלגות המתייצבות למשפט הבוחר בעוד פחות משבוע חסרה מפלגה אחת. התנועה לסגירת הקניונים. קולי מובטח.
אריה אלדד
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אריה אלדד