אין דרך קלה לומר זאת: איציק ואני נפרדנו. ולא כידידים.
הוא נדלק עלי כל כך, שבעיני רוחו כבר דמיין איך ייראה שולחן השבת שלנו, אבל אני, עם כל הכבוד, דמיינתי אותו (את השולחן, אוף קורס) בלי איציק, או לחילופין, מנותץ לחתיכות על איציק, כך שבלית ברירה נאלצתי לגייס צוות גברים בחלוקים לבנים שירחיקו אותו ממני.
כל זה קרה לפני שבועיים ועכשיו נראה לי כמו היסטוריה רחוקה, אבל סיפור זה סיפור ואני חייבת לכם. אז ככה:
יום רביעי, 8:00 בבוקר, אי שם במרכז הארץ.
אני בצום איציקיהו. הניתוח נקבע לשעה 16:00, אך עלי להתייצב בבית החולים ל"הכנות", השד יודע מה הן, כבר בשעה 14:30.
9:00 בבוקר, עדיין מרכז הארץ.
חום כבד בחוץ אך מסיבה לא ברורה נראה לי הגיוני לצאת ל"סידורים" בעיר הסמוכה למושב, בלי אוטו, בלי מים, בלי אוכל. כל הסימנים מעידים על כך שאיציק הצליח להשתלט לי גם על המוח.
11:30 בצהריים, כנ"ל.
אני מיובשת כצימוק, מחכה בתחנת אוטובוס מזורגגת לקו שייקח אותי סוף סוף הביתה. הגברת שלידי אוכלת קרואסון שוקולד מטפטף ואני מזכירה לעצמי לחפש בגוגל איך עושים וודו.
12:30 בצהריים, כנ"ל.
הגברת עם הקרואסון כבר עלתה לאוטובוס שלה, שייקח אותה לתהומות האופל, אמן כן יהי רצון, אך ברגעים אלה ממש, גדי, נקלטים באוזניי קולות שאיבה קולניים. כן, כן, הבחורצ'יק מימין כופה את עצמו בברוטאליות על טרופית ענבים, ולא סתם, אלא באמצעות הקשית הצהובה המיתולוגית. וודו! וודו! וודו! וודו!
12:40 בצהריים, כנ"ל.
האוטובוס מגיע. אני מדדה לעברו בזיגזגים וצונחת לתוך המושב המיועד לבעלי מוגבלויות. איזה חמודים, הקדישו לי כסא. 
14:15 בצהריים, כנ"ל.
האוטו של הנסיך מזנק בבהילות מתוך חניית הבית, ואני, שלפני דקה הקצתי בבעתה משנת סמרטוטים, רצה אחריו כג'וק מסומם בכפכפי הבית המתקלפים שלי.
14:45, בית החולים "מדיקל סנטר" הרצליה.
בבתי חולים אין איחורים אופנתיים.
בזמן שהנסיך מחפש חניה, אני כבר נרשמת בקבלה בשם "ג'וזפין בונפארט" ונדחפת לתוך חדר מסריח מחומרי חיטוי כדי לחתום על "הסכמות סטנדרטיות": כריתת רחם בשעת חירום, תרומת גופי למדע בשעת עוד-יותר-חירום. אמ'שלהם סטנדרטית.
"אינפוזיה! אינפוזיה! אינפוזיה!" אני צורחת באוזניה של אחות תמימה בחלוק צחור.
"המממ .. " היא עוצרת לידי ומקמטת את מצחה. "את בטוחה? כי לי נדמה שזה היה: "חסמבה! חסמבה! חסמבה!".
"בלעעע!!!" אני משתנקת. "מה את מבלבלת לי במערה החשמלית? אינפוזיה, מהר. אני מיובשת!"
משם הכל הסתחרר. השכיבו אותי על מיטה, מדדו לי לחץ דם, והנה גאידמאק הגיע, מחופש לאשה בחלוק לבן.
"אני האחות שלך." אמרה הגאידמאקית בקול פלדה. "הלגה". היא השליכה לעברי סמרטוט דהוי בצבע תכלת. "עכשיו לובשת חלוק!".
הסחבה הקרויה "חלוק" היתה מבאסת מאד. מעבר לכך שהצבע לא החמיא לי לפנים, החלק האחורי היה פתוח, כך שכל העולם ואשתו יוכלו לתצפת לי על התחת.
בשלב זה כבר הייתי מסטולה כמו זוהר ארגוב בשלביו האחרונים, כך שהרהבתי עוז לשאול אותה אם מותר לי ללבוש את הסחבה מעל הבגדים.
"מה פתאום מעל בגדים!" היא צווחה במבטא כבד. "מורידה חזייה. מורידה תחתונים. מורידה הכל ולובשת בגד כחול - עכשיו!"
בחיל ורעדה עשיתי כדבריה, ואכן, נראה שהשרירים אשר פרצו בהיסטריה מתוך מצחה, מתחילים לשוב אט אט הביתה.
"נכנסת למיטה!" היא פקדה. נכנסתי.
היא שלפה טופס ועט מכיסה ורעמה בקולה: "הלגה שואלת. פציינטית עונה!".
הפציינטית רק הנהנה בראשה בפחד.
"יש תכשיטים או אביזרים יקרי ערך?"
"יש, יש!" קפצתי בשמחה וזקרתי מולה את הציצים.
היא נעצה בי מבט שכולו משטמה גלויה וסימנה לעצמה: לא.
"יש שיניים תותבות?"
"לסבתא שלי היו, לפני שהיא נפטרה, אבל –"
"שקט!" היא צעקה. "הלגה שואלת, פציינטית עונה: כן או לא!"
רציתי להשיב לה אך משום מה בקע מגרוני רק חירחור קטן ועלוב.
"האם סובלת מטחורים, גזים, הפרשות – "
"מה זה?" קטעתי אותה ברוגז. "עוד שאלון מפגר של ישראבלוג? הפעם יריב ממש הגזים!"
הלגה נעצה בי מבט מזרה אימה ולרגע חששתי שתשלוף שוט ותלקה אותי, אך למרבה המזל, באותו רגע נשמעה קריאה רמה: "הנה היא!" ואמא שלי התפרצה פנימה, מלווה בנסיך שנראה המום למדי.
"מה זה הבגד הזה?" הוא עיווה את פרצופו. "את נראית חולה".
"אתה רואה מה זה" התלוננה אמי. "רק מציעים לה נישואים והיא מתחילה להזניח את עצמה".
"המפפפפ" הלגה פלטה נהמה שהקפיצה את כולנו וסילקה מהחדר את אמא והנסיך.
אחר כך באו שני אחים והעלו את המיטה שלי לקומת הניתוחים. מישהו הכניס לי אינפוזיה לווריד ואני התמוגגתי מנחת. זה כמו פרק ב"האוס". חשבתי לעצמי בסיפוק ולפתע נבהלתי: איפה מיקי בוגנים שיעצב לי את הפריזורה? מיליונים עומדים לצפות בי ואני נראית כמו אחלמה פרץ!
16:00, חדר ניתוחים.
המרדים מגיע. הוא נראה כמו ניסים משעל בתוספת זקן, והוא מזריק לי משהו שמרומם אותי בכדור פורח לענני צמר גפן ורדרדים, עליהם משתעשעים דובוני 'כפת לי חמדמדים. אני רוצה לשחק איתם אבל המנתח שלי מפריע כשהוא מגיע ושואל האם אני רגועה.
"חחח... " אני צוחקת. "בטח רגועה. הדובונים מגניבים, לא?"
ניסים משעל והמנתח מביטים בי בחביבות. "עכשיו תלכי לישון" אומר הזקן של ניסים וקורץ. "לילה טוב!".
17:00, חדר התאוששות.
אני מתעוררת, מטושטשת. האחות הצעירה שלצידי אומרת לי בוקר טוב ומספרת לי שאיציק עזב. זה כל כך מרתק אותי שתוך שנייה אני נרדמת שוב.
כעבור כחצי שעה אני מתעוררת בחדר אחר. הנסיך, אמא ואבא מביטים בי מלמעלה בדאגה.
"זהו זה, הכל נגמר". אומר להם המנתח בחיוך. "ג'וזפין יכולה ללכת הביתה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
