| 1/2010
 למטה
וואו, ממש מזמן לא היה לי יום כזה מגעיל.
קודם כל, על הבוקר קיבלתי הודעה ממישהו שמחפש מאפרת לסרט שלו, ויכול לשלם מאה חמישים ליום, שזה סבבה. אמה מה, הוא צריך אותי בשישי ושבת, ובשישי אני אמורה לעבוד בסטייק פריטס ולעשות את השלוים-ארבעים דולר היומיים שלי.
כן, כן. כבר שלושה שבועות אני עובדת בסטייק פריטס, ואני מקבלת כמעט אך ורק משמרות צהריים - והם כל הזמן שמים הרבה יותר מדי אנשים על הרחבה - וכולנו מפרישים יותר מדי אחוזים מהטיפים שלנו (42 אחוז. בחיי) וככה יוצא שהבאס בוי עושה יותר ממרבית המלצרים - או מכולם - כי יש רק אחד. וזה גם אומר שהמלצרים בכלל עוזרים לבאס בוי.
ניסיתי למצוא מי שיחליף אותי - למרות שזה הכי דבילי בעולם כי הם שמו יותר מדי אנשים ביחד - חמישה, כשארבעה זה כבר יותר מדי אנשים - אבל לא הצלחתי למצוא. בשלב מסוים שלחתי הודעה כתובה למפיק שאני עדיין מחכה לתשובות וסליחה שלוקח לי זמן לחזור אליו - והוא אמר שהוא כבר מצא מישהו אחר.
אחר כך המנהלת המשיכה להתנהג כמו מפגרת ולהתעמר בכולם - ובעיקר בי (נראה לי שהיא נוטרת לי טינה על כך שלא יכולתי לעבוד ביום רביעי ההוא שבו היא שמה אותי לעבוד - למרות שאמרתי לה על היום הזה בראיון שלי אתה, כלומר לפני שהיא קיבלה אותי לעבודה).
 היום הנפלא הזה הסתיים בעבודה בטוטאל הנפלא של 32 דולר. הוריי.
משם הלכתי לפגוש איזו חברה של עינב והיתה לנו שיחה די נחמדה, שקצת עודדה אותי, ואז הלכתי עם סנטי לאכול ארוחת ערב, ושתינו יין ואכלנו גבינות נורא טעימות, ואז, כשהגיע זמן החשבון - קלטתי ששכחתי את הכסף (המועט) שהרווחתי היום - בעבודה. וכמובן שהוא כבר איננו.
"אז תלכי לשם!" אמר סנטי.
"בשביל מה? אם מישהו לקח אותו אז כבר לקחו אותו, ואם לא, אז הוא יהיה שם מחר כשאני אלך לעבודה בבוקר. עזוב. מקסימום - כפרה." השבתי. "טוב, יאללה. בוא נצא מכאן" ויצאנו לרחוב הקר.
סנטי המשיך להציק ואמרתי לו שדי, נגמר. בוא נלך הביתה, קר לי.
"אולי את רוצה מסאג'? בואי נעשה מסאג'!" הוא התעקש.
אני יודעת שזה היה מאהבה, שזו היתה הדרך שלו לנסות להרגיע אותי, אבל...
"לא רוצה מסאג'. קר לי ואני מבואסת. אני רק רוצה הביתה."
ואז הוא התעצבן.
"זו אשמתך!"
"נכון. אבל היה, נגמר. בוא נלך הביתה, קר לי."
"תלכי את הביתה. אני הולך לעשות מסאג'."
"סנטי, די. לא היום אין לי כוח לזה. קר לי. די כבר."
"לא!" הוא ממש התעצבן, ואחרי שתיקה קצרה, הסתובב ללכת.
"סנטי, די כבר." קראתי אחריו. הוא לא הגיב. איך אני שונאת כשהוא עושה את זה!
"סנטי, די. נו, אולי די?" עדיין לא הזיז לו, והוא המשיך, קנאי לצדקתו.
"טוב. לך הביתה." התעצבנתי והלכתי.
מהבית התקשרתי לעבודה, אולי במקרה הם מצאו את הכסף והמוצא היה ישר ולא ישר הכניס לכיס.
no such luck, surprisingly.
ג'ס אמרה שאם היא תמצא משהו, היא תתקשר.
[סייד באר - משהו מוזר קורה עם סנטי. אני ממש ממש אוהבת אותו והרבה פעמים מוצאת את עצמי במצבים שהטרמומטר הפנימי שלי מתעצבן ויוצא פול מרוקאי, ובא לי להגיד לו שיילך להזדיין - וללכת. כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר.
אבל משהו בי עוצר אותי, תמיד, ולראשונה בחיי אני מוצאת את עצמי מקבלת את זה שמישהו מדבר אלי מגעיל, או גורם לי להתרפס ולהתחנן.
מצד אחד, אני לא מזהה את הבחורה הזו, שמוכנה לאכול כזה חרא. מהצד השני, אני לגמרי מבינה שזה מגיע ממקום לגמרי אחר ממה שאפשר היה לחשוב, ומקבלת את זה ומבינה. אבל לא היום. היום היה כזה מגעיל, שהדבר האחרון שהיה לי כוח אליו היה להתרפס. אז הלכתי]
כמה צעדים, ומשהו בי מתחרט. אבל לא מספיק. הרמתי לו טלפון והתפללתי להגיע למזכירה האלקטרונית. תפילותיי נענו.
השארתי לו הודעה שאני מאוד אוהבת אותו, אבל היום אני לא יכולה לשחק את משחקי הכבוד שלו ולגרום לו להרגיש גבר-גבר. לא היום. סליחה. לא מסוגלת.
סגרתי את הטלפון שמייד אותת לי על שיחה - וכשניסיתי לענות המכשיר המטופש לא הגיב. התקשרתי אליו בחזרה.
"תגיד, התקשרת אלי?" שאלתי, כי לא הבנתי מה קרה עם המכשיר המטופש שלי.
"מה? לא, עזבי, אני הולך הביתה." הוא אמר. הוא כנראה שמע משהו קצת אחר. טוב, הוא לא ידע שהמכשיר שלי היה מוזר.
"די, סנטי. אני לא מבינה, התקשרת או לא?"
"כן. אבל אז התחרטתי."
"אולי די? אולי תבוא הביתה כבר ודי?"
שתיקה.
"טוב, אבל לא עכשיו. קודם אני חייב להירגע קצת."
שעה וחצי אחר כך, הוא התקשר שוב, ואז הוא בא.
בשניה שהוא הגיע, זה שוב נהיה ריב.
אמרתי לו שאני לא יכולה להתמודד עם השיחות האלה עכשיו, עובר עלי יום ממש מסריח. אני רק רוצה לשבת אתו ולראות גלי ולהתכרבל בשמיכות.
הוא מצדו, ענה שזו אשמתי הבלעדית, ומה פתאום הייתי כזו כלבה.
"נכון, אשמתי הבלעדית, אבל לא בגלל זה מגעיל לי. מגעיל לי כי רבת אתי. אין לי כוח לריב. לא אכפת לי מהכסף."
וואו, כמה שזה התסיס אותו!
"לא אכפת לך מהכסף? וואלה יופי, לא אכפת לך מהכסף. כי את יודעת שאני שם לעזור לך."
"לא, בכלל לא ככה. לא אכפת לי כי א' הכסף הלך, ואין שום דבר שיכול לשנות את זה, בטח לא עצבים או דיכאון. וב', זה היה סכום של 32 דולר, מאה דולר אולי היו כואבים יותר".
וכרגיל, וכמו תמיד, הוא לא שמע מה אמרתי. היה עסוק בעצמו. וזה בסדר, בדרך כלל. אבל לא היום. די כבר. נמאס לי כל כך!
ואז הוא החליט שהוא הולך, ולבש את החולצה, והתחיל לפתוח מגירות - והוא כן שם דברים בתיק, לא שם דברים בתיק. לא יודעת. לא אכפת לי. חלק בי רצה לצעוק "אידיוט שכמותך, לך תזדיין!" אבל כל מה שיצא היה "כל כך בא לי לקרוא לך בשמות עכשיו, אבל אין לי אנרגיה."
זה, what a shocker , רק עצבן אותו יותר.
"אני הולך!" הוא הכריז.
"לך. לא אכפת לי. אתה ממילא מתנהג אלי כמו מניאק, אז לך."
זיק את-העזת-לקרוא-לי-מניאק-? נדלק בעיניו והוא התחיל ללכת, ואז סב על עקביו ואמר "אם תתני לי ללכת לא תראי אותי יותר בחיים. ויצא.
התמהמהתי לחצי שניה, קמתי אחריו ואמרתי "טוב די. בוא. אני אוהבת אותך."
בלי להסתובב הוא אמר "אז תבואי אחרי. אם את אוהבת אותי אז תעצרי אותי." ויצא מהדלת אל חדר המדרגות.
קר בחוץ. אני במכנסי פיג'מה ויחפה. יצאתי לחדר המדרגות.
"טוב די, אני יחפה. בוא כבר."
הוא המשיך לרדת במדרגות.
קראתי אחריו בטון יחסית שליו "אתה רוצה ללכת? לך. לא היום, ולא ככה."
וחזרתי הביתה, וסגרתי את הדלת.
חמש דקות אחר כך, הטלפון רטט.
לא, זה לא היה סנטי. עד עכשיו, שלוש שעות ושני פרקים של גלי מאוחר יותר - הוא טרם התקשר.
זה היה מהעבודה.
וואלה? הם מצאו את הכסף והם מתקשרים? או אולי הם מתקשרים להגיד שהם לא מצאו את הכסף?
no such luck.
"היי מיקה, זה אריאל" (סבבה של בחור) "סליחה על החדשות הרעות." הוא אמר.
הם לא מצאו את הכסף.
"לוידה שמה יותר מדי אנשים לעבוד מחר אז היא חותכת אותך מהמשמרת."
גדול.
אף אחד בכלל לא בדק אפילו את עניין הכסף, ולוידה הכלבה - שידעה שבגללה הלכה לי עבודה  של שלוש מאות דולר - חתכה אותי מהיום המסכן של מחר. נפלא.
בא לי לתת לה מכות רצח. כלומר, לחלק בי בא להרביץ לה. החלק האחר עייף מכדי לטרוח.
כוסאמק. זה אפילו לא באמת מכעיס אותי. רק מכעיס אותי שאין לי ממש אלטרנטיבה.
אבל בכלל לא סיפרתי לכם שאתמול היה דווקא אחלה יום.
היה ממש כיף על הסט של מדור מיוחד. אני לובשת מעיל צבאי (ראיתם אותו כשהייתי בארץ) וכובע ברט סגול, אז יהיה קל לזהות אותי.
לפרק קוראים witness ואני מעריכה שהוא יהיה זמין להורדות בעוד חודש ככה. פרק מספר 16 של עונה 11.
אולי עוד יבוא לציון גואל, מי יודע?
בינתיים, היום שלי ממש מגעיל ושחור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
