מגילות סנטה מיקה'לה

מסיבה כלשהי, התמונה החדשה לא נשמרת לי. עצה, מישהו?

גם לכותרת משנה חדשה, תכל'ס.

האמת היא, שרשמית "הגיע הזמן" זו הגדרה כוללת כזו לכולם כרגע. זה הזמן שבו כל שנה אנשים עושים סיכומים וחשבונות נפש. אף פעם לא הבנתי למה. מה זה משנה מתי אתה מגיע להחלטות? למה צריך שרשמית יהיה סוף של שנה בשביל זה?

אבל רצה הגורל ודווקא היום פתאום נפל לי האסימון שהמון השתנה, קצת אחרי שאתמול פתאום הבשילה בי הידיעה שהגיע הזמן לתמונה חדשה.

אז ביום האחרון של השנה האזרחית שהיתה, אני עושה חשבון נפש;

2009 היתה שנה קשה ובלתי נסבלת, ואז התחילה 2010 והיתה הדבר הכי טוב שקרה לי. גם עבדתי כמעט באופן אקסקלוסיבי רק בהפקה ומשחק ואיפור, גם הריתי כמו שקיוויתי וילדתי בן מקסים ונפלא, גם עברתי לגור עם סנטי כמו שרציתי כמעט מאז ומתמיד. נכון, "מאז ומתמיד" מתייחס לבנזוג, לאו דווקא לסנטי, ועדין. ויש משהו מצחיק נורא בעיני, בזה שבנזוג לא היה אפ םען משהו שהיה לי חשוב - אבל אם כבר יש בנזוג, נורא כאב לי לא לגור אתו. והם אף פעם לא גרו אתי. תמיד רצו להתחתן אתי, והתאהבו בי עד כלות, וחזרו כמה שנים אחרי ושוב ניסו לשכנע אותי להתחתן אתם - אבל אף אחד אףפעם לא רצה לגור אתי. "קודם נתחתן" הם היו אומרים. אותי זה נורא העליב, אם להיות כנה. אבל בשורה התחתונה - על אף שתמיד אהבתי לגור עם שותפים והיה בזה משהו קסום - כשכבר היה לי חבר תמיד היה בי הצורך "לקנן" - להקים בית משלי, בסיס למשפחה משלי. משפחה מתפקדת הפעם.

אז הנה, השנה סוף סוף זה קרה והגשמתי את החלום הזה שלי.

אם מסתכלים אחורה, אז בשנות הטיפשעשרה שלי התכנית הכי משמעותית לחיים היתה כזאת: גיל 20-30 לעשות קריירה, רצוי במשחק וכתיבה, גיל 30 להתפנות למשפחה ולקצור קצת פירות של העבודה הקשה. על הדרך חל עיכוב של שלוש שנים שידוע גם בכינויו "יוסי", וכשסוף סוף נפרדתי ממנו, התחילו חיי (העצמאיים) באמת; אם מסתכלים על זה ככה, אכן בין 23 ל-33 התעסקתי עם עצמי ועם ה"קריירה" שלי, ואז הגיע לי הזמן למשפחה, בדיוק כמו בתכנון ההוא, המקורי. ולמה "קריירה" במרכאות? כי אי אפשר לקרוא קריירה בלב שלם למה שעשיתי עד אז. בעיקר חלמתי ושיחקתי ונהניתי. לא היו מטרות על או תכניות חומש. לא היה דרייב ממוכן שהניע אותי. רק הצורך לעסוק בדברים שאהבתי. וזה אכן מה שעשיתי.

ואיפה אני עומדת היום? שאלה מצוינת. בתפר שבין עשייה לחוסר עשייה. בין הרצון להמשיך לעשות דברים (לא זנחתי את "נעלולי פלא", למשל. זה עדיין באחורי הראש שלי) לבין הצורך לקחת פסק זמן. להשקיע אותו בקודי הקטן שלי, לראות אותו מתפתח וצומח. לחוות אתו את כל הפעמים הראשונות האלה. להתמוגג מהצחוק המתוק והמתגלגל שלו, שעד היום זכיתי לשמוע רק שלוש פעמים - לרב הוא צוחק בלי קול עדיין. הדשוט חדשים? אודישנים? אם היה לי סוכן והיה מדובר באודישנים רלבנטיים, בכיף. עד אז, נמאס לי לרדוף אחרי עוד דברים להעשרת הרזומה והריל. בכלל, הריל שלי נהדר כמו שהוא כרגע, לעניות דעתי.

אבל מה, לשנות את כותרת המשנה של הבלוג שלי? זה נראה לי לא לעניין. אולי אני פשוט צריכה בלוג חדש, אחר. בלוג של אמא. אולי לא, אלא רק להמשיך באותו הבלוג עם שתי המיקות שכרגע מתקיימות בי כמעט במקביל. מעולם לא ששתי להכיל את עצמי בתוך תבניות מובנות שהחברה הציבה. למה להתחיל דווקא עכשיו?

שתהיה לכם שנה אזרחית חדשה ומקסימה!