מגילות סנטה מיקה'לה

אתמול התקיים טקס פרסי הסאג, ובעט סופית בארון המתים של "הרשת החברתית" כסרט מוביל לזכייה באוסקר השנה. אבל לא על זה רציתי לדבר אתכם.

אתמול נערכה הקרנה של סרט שעשיתי לו את האיפור לפני כמעט שנה, שעוסק במוסלמים טרוריסטיים ואיך מגייסים אותם מתוך שכונות המצוקה בארה"ב, וגם זה לא מה שרציתי לדבר אתכם עליו.

בסרט ההוא, השחקנית הראשונה שאיפרתי שיחקה כתבת חדשות שמדווחת על אירוע כלשהו בטלויזיה בתוך הסרט, והיא היתה בחורה מאוד נחמדה. התקשקשנו קצת, ודיברתי על קודי שלי שנולד. "אוי, נכון. היית בהריון! אני זוכרת שכאשר אכלנו צהריים היו דברים שלא יכולת לאכול!" היא אמרה.

דיברתי קצת על הלידה הלא קלה, על ההתייבשות של קודי, ועל איך חוץ מזה הוא תינוק בריא טפו-טפו-טפו.

ג'ולי - זה שמה של הבחורה - הרצינה. "אוי, איזה יופי לשמוע שהוא נולד תינוק בריא!" היא אמרה, וסיפרה לי על חברה טובה שלה שממש לאחרונה עברה הפלה טבעית בשלב מאוחר של ההריון, בשליש השלישי.

תשמעו, היינו בפגייה שישה ימים, אחרי הכל. ראיתי המון הורים לפגים שנולדו לפני הזמן ונאבקו על חייהם - והצליחו לזכות בהם. דיברתי עם בחורה אחת ששתי הלידות שלה עד כה היו מוקדמות מאוד והתינוק פשוט החליק החוצה מתוכה, בעיקר מרב שהיה קטן. ולרגע לא ממש הכתה בי המחשבה על הפלות בשליש השלישי, על זה שיש נשים שעוברות את מרבית ההריון ובסופו של דבר לא מקבלות את התינוק שלהן. אל אלוהים, מי יכול לשאת כאלה מחשבות? כאלה מצבים? הפלות טבעיות זה משהו שמתרחש בתחילת ההריון, לפני שהספקת להיקשר. לפני שהיה מדובר באדם קטן. בשלב ההוא שבסך הכל מדובר באוסף תאים. מה, לא?

ג'ולי דיברה על כך שבסופו של יום, כל לידה היא נס קטן, ולא יכולתי שלא להסכים עמה. ולהודות לאלוהים על מזלנו ששפר עלינו, כמובן.

אחר כך, בבית, רדפו אותי שוב מחשבות.

מצד אחד, נדמה שכל כך קל להביא ילדים לעולם; כל האנשים האלה שעושים ילדים בלי הכרה, סתם כי זו טרחה גדולה מדי להפסיק את ההריון, או כי כמה שיהיו יותר ילדים אז צ'ק הרווחה יהיה גדול יותר (התכנית הבריטית ועכשיו גם האמריקאית "חסר בושה", למשל). כל הנשים האלה שבטוחות שהפלה היא אמצעי מניעה נוח, ובכל מקרה יותר נוח מאשר לשים קונדום או להתעסק עם זוטות כמו גלולות. כל האנשים האלה נכנסים להריון בקלות כל הזמן, הרבה מהם מולידים ילדים ו"מגדלים" אותם. וזה מכעיס, כי כל כך הרבה אנשים כאלה לא היו צריכים להיות הורים. כי הם מתעללים בילדים שלהם ומזניחים אותם, או משתמשים בהם ככלי להגשמה עצמית של כל מה שהם רצו ולא הצליחו לעשות. וכשאתה מוקף ילדים מוזנחים - וגם אם סתם במקרה יצא לך להיתקל באחד או שניים - אתה לא יכול שלא לתהות אם לא היה יותר טוב לו לא כל אחד היה יכול פשוט להיכנס להריון ולהתרבות.

ואז אתה פתאום מבין שבעצם לא כל אחד יכול להיכנס להריון. לא כל אחד יכול להפוך להורה.

כי מהצד השני של המשוואה יש את כל אלה שהיו רוצים להיות הורים אבל לא יכולים.

לאחרונה, למשל, אני מוקפת בהמון זוגות של גברים חד מיניים שנולדו להם ילדים. איזה אושר זה, לחיות בעולם שבו זוג גברים יכול להתחתן - או לפחות לחיות יחד - וללדת ולגדל ילדים. שבו זוג נשים מבוגרות יכולות סוף סוף ללכת יד ביד ברחוב מבלי שאף אחד יעיר הערות נבזיות. נכון, לא הכל מושלם, ועדיין יש מקומות שלא לגמרי מקבלים את זה, והכי הרבה - זה לא קל וכן מאוד מאוד יקר להביא ילדים כשאתה חלק מזוג גברים (או גבר יחידני. יש בכלל חיה כזו, גבר שרוצה לגדל ילד לבד?). וקצת אחרי שחשבתי על הפלא הזה, עלה בי הפוסט שבסוף לא כתבתי, כי בדיוק נפל אז האינטרנט לכמה ימים, על כמה שאני מודה לאל שעשני אישה ופוריה ומסוגלת להביא ילדים לעולם, אם וכאשר ארצה בכך. אבל האינטרנט נפל, ובנוסח "עבר זמנו בטל קורבנו", עברתי לדבר הבא. ואז, אמול, באה ג'ולי.

אתם מבינים, למרות שחשבתי אז על כל הנשים שעוברות טיפולי פוריות, ממש לא חשבתי על מי שהגוף שלה פשוט לא מצויד טוב כל כך ביכולת לייצר ולשאת חייהם, עד לשלב הסופי. לא כי לא היה אכפת לי - כי זה פשוט היה רחוק ממני כל כך, שזה לא באמת נכנס לתודעה. עד החברה של ג'ולי.

ולמה ללכת רחוק לחברה של בחורה שהכרתי לשניה וחצי? מה לגבי חברתי בלו?

בלו היא הבחורה המקסימה שהכרתי בשיעור משחק אחד לפני שבע ומשהו שנים. אותה בלו שניסתה לעזור לי עם הויזה וכשהיא שאלה את בעלה מעצב הכובעים "קוקין, מי אנחנו מכירים שיכול לעזור למיקה?" הוא ענה לה "יואב".

"אבל יואב הוא רופא. איך הוא יכול לעזור למיקה עם ויזת אומן?" תהתה בלו.

"הוא רווק ויהודי." ענה קוקין.

צחוק בצד, זו היתה רק תזכורת לאלה שלא קוראים בבלוג שמונים אלף שנה, או לא זוכרים את הסיפור ההוא. וקצת הפוגה קומית, כי עם נושא כזה כבד חייבים אחת.

בכל שנות היכרותי עם בלו תמיד חשבתי שאין לה ולקוקין ילדים מפני שהיא דוגמנית ושחקנית, שעכשיו כשהיא בשנות השלושים היותר מאוחרות לחייה עשתה הסבה לצילום. אתם יודעים - אשה חזקה, שיש לה עולם ומלואו וקריירה, ואין לה זמן לילדים, או כביסה, או זוטות כאלה. שלא לדבר על העניין של הריון כשאת עובדת כדוגמנית, אבל בקטנה.

לפני שנתיים בלו סיפרה לי שהיא בהריון ונורא התרגשתי. בעיקר התרגשתי כי שמחתי שהם הרגישו מוכנים לזה והצליח להם. בשלב ההוא כבר הכרתי את בעלה די טוב וידעתי שהוא משתוקק לילד. שמחתי שגם היא יישרה אתו קו, ושמחתי שהצליח להם.

בלו אמרה שהיא חיכתה עד שלב מאוחר למדי של ההריון, החודש החמישי (לא ראו את זה עליה בכלל), מפחד שמשהו לא יילך כשורה.

"למה שמשהו לא יילך כשורה?" שאלתי, תמימה ונאיבית. "אתם יחד, מאוהבים, יפים ומקסימים. מה יכול להשתבש? אני כל כך שמחה בשבילך!"

בלו אמרה שהיא כבר בת ארבעים, שזה לא פשוט כל כך, שיש הרבה סיכונים. זה לא שזה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה, אבל פשוט לא רציתי לחשוב על דברים לא נעימים כאלה, ובכלל, מה היה לי ולהריונות באותו הזמן? אז לא ממש הפנמתי. רק כשהריתי בעצמי והתחלתי לשים לב לכל הטפסים השונים שאני צריכה למלא, שמתי פתאום לב לעובדה שגיל שלושים וחמש מבודד מכל שאר הגילאים. 35 ומעלה - את כבר בסיכון.

אבל, מה פתאום סיכון?

דודה שלי הרתה לראשונה בגיל ארבעים אחרי שנים של נסיונות להרות.

בלו בהריון ובת ארבעים.

מדונה גם נכנסה להריון בגיל ארבעים.

ארבעים זה השלושים החדש.

אה, לא?

בבית החולים, אחרי שילדתי, בלו באה לבקר. אז היא סיפרה לי לראשונה שהיא וקוקין ניסו להרות כמעט מהרגע הראשון. ופעמיים זה גם הצליח להם - אבל אז היו הפלות טבעיות. לא ידעתי את זה. לרגע לא חשבתי. כל הזמן הייתי בטוחה שזה פשוט עניין של בחירה, של אשת קריירה עצמאית וחזקה. מי היה חושב. אני כל כך שמחה שבסוף זה הצליח להם, ועוד איך הצליח; זאקרי קופר שלה הוא ילד בריא וחזק ומקסים. טפו טפו טפו.

אז מסתבר שכן יש לטבע מנגנון הגנה כזה, ולא כל אחד יכול בקלות להרות, אבל היתה תקלה בתכנות;

במקום אלה שלא מגיע להם להיות הורים, דווקא אלה שהכי מגיע להם נתקלים בקשיים.

זוגות חד מיניים, זוגות עם בעיות פוריות, אפילו נשים יחידניות שמפחדות לוותר על חלום הבעל והמשפחה הקלאסית ומעכבות או מוותרות כליל על הבאת ילדים.

זה כל כך לא הוגן.

ובעולם כזה שבו לכל אחד יש זכות להיות מי שהוא, להגשים את עצמו בכל דרך שיחפוץ, אני כל כך אסירת תודה להיות אישה, ופורייה, וכזו שמסוגלת להרות וללדת תינוק בריא, ולא ממש לחשוב על מצב שבו זה לא היה בהישג היד שלי - מכל סיבה שלא תהיה.