מגילות סנטה מיקה'לה

אה, רגע. היום הזה ידוע יותר בעולם בתור יום האהבה, או יום ולנטיין הקדוש. ובכן, יופי לו. מבחינתי זה יום שני מקולל;

אני לא יודעת אם העברתי לקודי את החרדות שלו מיום החיסונים המתקרב עלינו לרעה או שהוא לבד ידע להיות חסר מנוחה, אבל כבר אתמול הוא היה מעוצבן רב הזמן (כלומר, בכל פרק זמן שבו לא שיעשעתי אותו/שיחקתי איתו/נישקתי אותו/שרתי לו, או שהוא ישן, בנס) וגם סירב בתוקף ללכת לישון, כאומר "אם אני אלך לישון שנת לילה, זה אומר שאצטרך להקיץ ממנה, ובסופה מחכה לי יום של חיסונים. אין מצב." בשעה אחת בלילה הוא נרדם לבסוף, בחמש התעורר לאכול והחליט שזהו, הגיע זמן לקום, ובשמונה הוא קם סופית, עם חצי תנומה מתשע וקצת עד עשר. אבל היי, חצי תנומה או לא, זה עזר לי לא מעט.

כבר בתחנ הרכבת גיליתי לחרדתי ששכחתי לקחת איתנו שמיכה, כי אני כל כך רגילה שהוא עטוף בחליפת החלל/שלג המרופדת שלו ושמיכה רק מעיקה עליו, ושכחתי שהשמיכה לא בעגלה בסגנון בילט-אין יותר. ומה שהיה יותר גרוע זה שכאשר פתחתי את התיק שלו - אליו כן הכנסתי מבעוד מועד ביגוד הולם להחלפה - הסתבר ששני חיתולי הבד פק"ל חסרים אף הם. אין לי ולו שמיכה אחת בשבילו!

ברמת העיקרון היה בכלל לא קר אז זה היה בסדר, אבל ברמה היותר נקודתית הוא יצטרך לבלות קצת זמן רק עם חיתול ועטוף בשמיכה, ונכון שזה יהיה במרפאה החמימה והנעימה, אבל עדיין. איך שיצאנו מהסאבוויי רצתי לבייביס אר אס לקנות לו כמה חיתולי בד. עם המזל הנאחס שלי, היחידים בהישג יד ולא קומה ומשהו למעלה היו אלה של גרבר, שהם נורא קטים וקצרים. המפף.

אחרי קצת מעבר לשעה של המתנה, לא עניין שבשגרה למרפאת הילדים, הוכנסנו לחדר שלנו. גילינו שקודי שוקל שבעה קילו ומאה וקצת גרם והוא באורך ששים ושבעה וחצי סנטימטרים. ווהו!

הרופאה התפעלה מהיכולת שלו לתמוך לעצמו בראש, מהחייכנות והערנות, אבל חוץ מלחייך אליה הוא לא ממש השמיע לה קולות, וכשהיא מלמלה כל מיני צלילים - מהמהמהמה, בהבהבהבה, הוא לא ממש הגיב, חוץ מלהביט בה בסקרנות. תכל'ס, הוא לא ממש מדבר עם הברות, זה נכון. אבל בהחלט יש לו מדי פעם מלמולים כאלה שהם יותר מה-cooing הטיפוסי של תינוקות. במיוחד כשגיגה באה לבקר. הוא ממש ניהל אתה שיחה. אבל שוב, היא לא כללה הברות, רק עיצורים. בכל שאר הדברים היא היתה מבסוטה ממה שהיא ראתה ושמעה, ונתנה לי שיעורי בית לפגישה הבאה שלנו, להאכיל אותו דייסת אורז לתינוקות במשך השבוע שלפני הפגישה ההיא. ווהו, אבן דרך: אוכל מוצק. בערך. מעבר לזה היא רק הזכירה להשמיע לו עיצורים. כמו מפגרת, לא שאלתי אותה לגבי השירים שאנחנו (בעיקר אני) שרים לו, כל מיני שירי "דוד משה" למתקדמים וגרסאות קצרות יותר של "שניים סינים עם כינור גדול". שירים עם המון חזרה על עצמך, ועם קולות של חיות, ועם חזרה על אותו המשפט כל הזמן עם הברה אחת אחרת. כנראה שהם לא מספיקים וצריך בכל זאת לעשות לו כל מיני "בהבהבה, מהמהמהמה, גהגהגה".

הרופאה גם עזרה לי עם רעיון של להניק אותו כל שעתיים בשעות הערות, כדי שבלילה הוא יישן רצוף. כבר אמרו לי "להאכיל אותו יותר", אבל היא היתה פרקטית: כל שעתיים. אתמול זה עבד. כלומר, כשהוא נרגע כבר והסכים לישון.

הרופאה סיימה את ענייניה והגיע הזמן לחכות לאחות שתבוא עם החיסונים. אני שיקשקתי מחרדה, אבל האחות הפעם היתה יותר סימפטית. לא שהוקדמת היתה קלאפטע או משהו, היא פשוט היתה חסרה את החביבות הטבעית שאמורה להיות לאחיות שמטפלות בילדים. אז זו שבאה אתמול חייכה, וקודי ישר חייך אליה בחזרה. עד שאחרי שהיא האיכלה אותו בחיסון האכיל, היא דקרה אותו בפעם הראשונה. הוא עקב אחריה בעיניים קרועות מתסכול ועצב, ובכה כל כך, והלב שלי נשבר. כשסיימנו עם כל שלוש הזריקות נתתי לו לאכול קצת ולהתנחם במוצץ הטבעי שמגיע עם פעימות לב מרגיעות, ואז התלבשנו ויצאנו לקנות עוד קצת טיילנול לתינוקות ונייר טואלט (בבית המרקחת שליד המרפאה יש את הדיל הכי טוב על נייר טואלט משובח) וחזרנו הביתה אחרי עצירה בבנק כדי להחתים את המסמך שחסר לי לטופס הגרין כארד שלי על ידי נוטריון. שוב שמחתי לגלות שעד כמה שכאב לו והוא סבל אחרי הזריקה - ובאמת שהוא היה מאוד עצבני ונרגז בקלות - הוא עדיין חייך וצחק לא מעט, במיוחד כששרתי לו וצחקתי אליו. לפחות זה. מהרגע שנכנסנו הביתה שום דבר כבר לא הרגיע אותו. הוא ישן לי באינטרוולים של חצי שעה בחלק מהאכלות, ואכל בתדירות אפילו יותר גבוהה, וכשסנטי הגיע הביתה בשעה שקרובה לעשר בלילה, כי חג ולנטיין הוא יום עמוס בלה לנטרנה, והוא לא רק עבד רצוף בלי יום מנוחה אלא גם שעות נוספות, הוא הביא אתו פרוסה ענקית של עוגת תותים של ולנטיין מלה לנטרנה ופרח בודד עם דובי. עייפה ומובסת מהיום המדכא חייכתי אליו ואמרתי שהוא לא צריך להביא לי פרחים ביום הזה שבו הכל עולה פי שתיים וחצי רק כי זה ה-14 לפברואר, ולראשונה בחיי הבנתי את כל מקטרגי החג שאומרים שהוא רק תירוץ להוציא מאנשים כסף. תמיד הייתי בדיעה שמה רע? עוד סיבה למסיבה. אבל באמת, למה זה טוב? כלומר, החלק של לקנות פרחים במחירים מופקעים. אבל שמחתי שסנטי בכל זאת רצה לשמח אותי לכבוד ה"חג". הוא שיק קצת עם הילד, התפעל מהשיטה של הרופאה להיפטר ממרבית הקשקשים של החתלתול (לסרק עם שמן תינוקות. אחר כך חפפתי לו. עכשיו שוב יש לנו כרבולת פוהוק) ואז אכלנו קצת שאריות מג'דרה מהיום הקודם, והאכלתי שוב את קודי, והוא נרדם ללילה.

הרעיון של הרופאה שוב הסתבר כגאוני, כי הוא התעורר שוב רק בשעה שש וכך ישן לו שש שעות רצופות. כמובן, אני התעוררתי כל שעה-שעתיים והתבוננתי בו ישן ווידאתי שהכל בסדר, אבל אולי גם אני אצליח להתרגל לסדר החדש שישכון בביתנו במהרה בימים.

הבוקר הוא כבר קם עם מצב רוח טוב, וחייך וצחק בקלות, ולא בכה בנרגנות על כל שטות. ואחר כך הגיע טלפון מדוד של אמא שבישר לי שיש עוד איזו ירושה במשפחה שתתחלק בין כל האחים, ומאחר שסבתא כבר אינה בין החיים החלק שלה יחולק בין ילדיה, ומאחר שבתה שהיא אמא שלי גם היא איננה בין החיים, החלק שלה יחולק ביני לבין אחותי. אז הבוקר גם המשיך עם ידיעה על סכום כסף קטן שייכנס אלינו, שזה תמיד טוב.