מגילות סנטה מיקה'לה

מכל הימים, דווקא ביום הגשום והמגעיל הזה אני שוב מנסה לשחזר את הפוסט שנעלם לי כשקרס לי הדפדפן ועליו החלון הפתוח של מעבד התמלילים של ישראבלוג. אחרי שבשישי שעבר היה יום קסום ונפלא, שטוף שמש וחמים, השבוע היו שוב שלגים (טוב, שלג ביחיד, ביום שני) ואז קור ועינון, ועכשיו גשם. אני לא אוהבת גשם אבל אין כמו גשם כדי להושיב אותך בבית מול המחשב. בצק החלה לשבת סיים להתערבל ועכשיו ממתין בסבלנות לתפיחה, קודי נם לו את נמנום הבוקר המאוחר שלו, ולי אין יותר מדי מה לעשות, חוץ מאשר לנסות לסיים פוסט שכבר פרסמתי את קיומו לפני שבועיים בערך.

הכל התחיל מזה שהיתה לי שיחה אקראית עם מישהי מהתיכון. לא היינו יותר מדי חברות בתיכון, אבל כן הסתובבנו בערך באותם מעגלים. אחרי התיכון נתקלתי בה פעם במקרה באיזה קפה תל אביבי, ואז הגיע פייסבוק. סביב איזו תמונה נשכחת מטיול שנתי בכיתה יג' התעורר דיון, היא מיזלטבה אותי על קודי ושאלה לשלומו, ולא הרגשתי לעניין להתייחס לזה בשרשור על תמונה מימי ביצפר, אז כתבתי לה בפרטי שתודה והכל טוב ומה קורה אתה ועם שלושת הקטנטנים שלה. כן, מנפלאות פייסבוק - אתה מעודכן בדיוק מה קורה עם כל אחד ואחת מבית הספר שלך. אפילו לא צריך יותר פגישות מחזור (למרות שחבל. אין כמו מפגש פנים אל פנים).

מן הון להון, הסתבר שאביגיל - ככה קוראים לה - עשתה הסבה מקצועית ממש לאחרונה. ממשהו שקשור לתעשיה וניהול, מה שלמדנו בעתודה הטכנולוגית יחד, היא החליטה לעבור לעבודה עם ילדים והפכה ליועצת שינה ויועצת הנקה. לא שאי פעם התרגשתי במיוחד ממקצוע התעשיה וניהול שלמדנו או החזקתי ממנו משהו ששווה במיוחד להתייחס אליו, אבל להפתעתי הרבה מצאתי את עצמי מלאת חדווה שאביגיל מצאה לה עיסוק כל כך יותר מוצלח.

מי אני להחליט בכלל שעבודה עם תינוקות היא עיסוק מוצלח יותר מאשר ניתוח מערכות מידע או תכנון ופיקוח על קווי ייצור? יתרה מזאת - ממתי אני בן אדם שחושב שלמצוא עבודה וקריירה סביב התינוק שלך ותפקידך כאם זה דבר טוב? אם כבר טיולים שנתיים שהתחילו את הכל, זה מחזיר אותי לחטיבת הביניים, אז יצא לי שלא בצדק שם של פמיניסטית, וכולם הניחו שבתור פמיניסטית אני צריכה ל לסחוב את הג'ריקן של המים וללכת יותר מהר מכולם. אבל כבר אז, בימים שבהם לא עלה על דעתי שקריירה יכולה להיות משהו שקשור קשר הדוק באימהות, חשבתי שהכי חשוב זה הגשמה עצמית. ואיכשהו, הרעיון של הגשמה עצמית לא נראה כמו משהו שהולך יד ביד עם הקרבה עצמית, שזה פחות או יותר מה שנדמה לנו (ואולי בצדק) שהאימהות (או האבהות) דורשת מאיתנו.

מי זו האישה הזאת החדשה, זו שבכלל לא ממהרת לחזור לעבודה, זו שנהנית מבישולים ואפיות כל היום, זו ששלמה עם חייה השקטים כאמא ורעייה ומוצאת בהם אושר אינסופי?

כשסנטי ואני החלטנו שהגיע הזמן, אצלי  המשמעות היתה שהגעתי למקום שבו אני יכולה לוותר על עצמיות ועל אנוכיות, ולעשות למען מישהו אחר. לא שהרגשתי הירואית שאני מוכנה ככה לשים את החיים שלי בהולד או משהו, אבל לרגע לא עלה בדעתי שכל ההקרבה הזאת שאני מוכנה אליה, בכלל לא תהיה הקרבה. נכון, עוד מוקדם מדי לדבר. אנחנו בסך הכל מתמודדים עם הבעיות הקלות של שנה ראשונה לחיים של ילד אחד נינוח ונטול קפריזות למדי. ועדיין, אל מול דברים כמו נסיעה לגרמניה על חשבון חברת הפקות שבסרט שלה נטלתי חלק - נסיעה שחיכיתי לה בזמנו - שכבר לא תצא אל הפועל, או צביעת השיער בחזרה לגוונים בלונדיניים יותר שדורשת יותר תחזוקה ולכן בלתי הגיונית בעליל, יש לי ילד אחד קטן, שכל צווחת עונג שלו ממלאת אותי בשמחה עילאית.

בשיחה ההיא עם אביגיל, התחוור לי משהו שטרם הצלחתי להבין עד הסוף את המשמעות שלו; הבנתי שהחיים שלי ממש השתנו. לא כי מבחינה מעשית החיים שלי היום עוסקים בדברים כמו החלפת חיתולים ושאיבת חלב במקום באודישנים וצילומים והפקות. החיים שלי השתנו כי אני עצמי השתניתי מן הקצה אל הקצה. וזה מה שמביא אותי לחלק המתמיה בכל העניין הזה, החלק שתמצאו בכותרת;

מצד אחד אני יודעת שהשתניתי לגמרי. מהצד השני שום דבר לא מרגיש לי שונה או אחר. אני לא מרגישה לעצמי כמו אדם אחר.

מצד אחד, מעולם לא חסר לי שום דבר, וגם עכשיו לא חסר כלום, אבל מהצד השני יש לי פתאום משהו עם ערך מוסף. קשה ל הסביר את זה במלים, כי באמת שלא חסר לי כלום בעבר - הרגשתי הכי שלמה שיש. היה לי כל מה שרציתי ולא חסר לי כלום. אז איך זה שעכשיו אני מרגישה שלמה פתאום? מה זה בכלל אומר להרגיש שלמה, אם עדיין במבט לאחור, כלום לא חסר לי קודם? איך המשוואה הזו בכלל יכולה להתקיים?

המקום שבו אני עדיין אותו האדם שתמיד הייתי בצורה הכי בולטת שיש, הוא המקום שבו למרות שכרגע הכי מעסיק אותי בעולם להיות אמא ולמצוא שפה משותפת עם אמהות אחרות, אני לגמרי מבינה את אלה שזה לא מעסיק אותם בכלל. היי, גם אני הייתי ככה. למעשה, אלמלא בא האלמנט הזה "סנטיאגו" שהריאקציה אתו הולידה את המצב הקיים החדש, זה של אמא ורעייה, עדיין הייתי כזו. אולי זו בעצם התשובה לעניין של המשוואה. פתאום נוצרה תרכובת חדשה. כמו שמערבבים חלמון ביצה צהוב, וקצת חרדל צהוב גמכן, ואז שופכים עליהם בהדרגה שמן זית ירקרק והופ - נהיה מיונז לבן, עם מרקם לגמרי אחר מזה שהיה לשלושת המרכיבים שהזכרתי קודם כשהיו לבדם. אולי זה הסוד, כשחושבים על זה במונחים של בישול. איך שלא יהיה, אני לא מאלה שיגידו לכם "רוצו ותעשו ילדים, זה הדבר הכי מדהים שיש!" - אני פשוט מאלה שיגידו לכם שאם החלטתם שאתם כן רוצים ילדים (או שקרה לכם פנצ'ר וזו האופציה היחידה מבחינתכם) - אשריכם וטוב לכם. זה הדבר הכי מדהים שיש.

אלא שמנגד פתאום צצות ועולות להם כל מיני כתבות שמאזכרות כל מיני מאמרים וכל מיני מקרים של אנשים שמתוך עיקרון מסרבים שיהיו להם ילדים, או של אנשים שמצהירים שהם מתחרטים על הילדים שיש להם. לא ספציפית על הילד המסויים שיש להם, על עצם העובדה שיש להם ילדים.

לגבי החלק הראשון, תסלחו לי, אבל אני חושבת שזה שיא הטמטום. כלומר, זה בסדר אם לא חסר לכם כלום, וכל כולי בעד יציאה נגד הנורמה ואמירה לעולם "תשמעו, טוב לי ככה. לי לא חסר כלום". אבל לעשות מזה עיקרון?

אולי קל לי להגיד כי יש לי את הדפקט הזה של חוסר יכולת להבין לחץ חברתי, אבל באמת שאני לא מבינה את הביג דיל. מה, אני לא התמודדתי עם העניינים האלה? פה בבלוג כתבתי לכם שאחותי הקטנה חושבת שאני צריכה טיפול פסיכולוגי כי אני "מסרבת להתבגר" ו"מתי כבר תהיי נורמלית ותתחתני ותעשי ילדים?", או שדודה שלי בוכה לי בטלפון מאותן הסיבות, כשני מספרת לה שנתקלתי בקושי לקבל את הויזה שלי, או שהמצב הכלכלי שלי לאחרונה בקאנטים. "תתחתני ותעשי ילדים!" היא אמרה לי. "זה יעשה לך טוב!"

איך ילדים וחתונה אמורים לתקן מצב רגעי של עול כלכלי או לעזור לי עם הויזה והמטרות שלי בחיים?

"שולי, די כבר." אמרתי לה בטלפון, וחזרתי על זה גם בבלוג. "זה נחמד שזה מה שעושה טוב לכל האנשים האחרים, אבל כל האנשים האלה הם לא אני. אולי תניחו לי כבר?"

וכמה שברגעים שבהם הרגשתי מותקפת על "חוסר הבגרות שלי" לא יכולתי שלא להתעצבן שיש אנשים שחושבים שאם טוב לך כמו שאתה זה אומר שאתה מקולקל או לא בוגר או לא בריא בנפשך, זה עדיין לא נראה לי מוצדק לצאת למלחמות חורמה. כל אחד ומה שנכון לו. כל השאר יכולים לקפוץ.

לגבי החלק השני... וואו, קשה לי בכלל להתייחס לזה.

אולי זה ההבדל בין לעשות ילדים כי "צריך", לבין לעשות ילדים כי הגעת למקום שבו אתה באמת רוצה אותם. אולי זה כל מה שאני מנסה להגיד כל החיים - כל אחד ומה שנכון לו, ויש הרבה יותר מאשר תשובה אחת נכונה. כי בסופו של יום, עכשיו שאני אמא? אני לחלוטין לא יכולה להבין איך מישהו יכול להתחרט על זה שיש לו ילדים, אם באופן ישיר - ירצה או לא ירצה - זה אומר שהוא מתחרט על הילדים הספציפים שלו.

איך אפשר?

עכשיו אני נזכרת במשהו שאמר לי פעם מישהו מאחד הפורומים בהם הסתובבתי בשנות העשרים היותר מוקדמות שלי;

בשיחה על החשיבות המיותרת שאנשים מקנים למראה חיצוני, הבחור אמר לי "די, מיקה. אין לך שום זכות דיבור. את אחת מהאנשים היפים,  מה את כבר יודעת על חיים כשאתה לא אטרקטיבי?"

עזבו עכשיו את השאלה האם זה נכון או לא לשייך אותי ל"האנשים היפים"; יש מצב שהוא צודק.

מי אני לא להבין אנשים שמתחרטים על הילד שלהם, כששלי נולד - טפו טפו טפו- ילד מאושר ובריא, שזה כל מה שיכולתי לקוות לו אי פעם?

אבל אז אני נזכרת שהכל תלוי באיך שאתה מסתכל על הדברים; למשל, חוויית הלידה שלי. יש מצב שקראתם עליה פה בבלוג, וגם אם לא - אני מאוד אסירת תודה לכל האנשים שבאתי איתם במגע סביב ההריון והלידה. ואז אני מצטרפת לפורום ההורים השכונתי, ומישהי שואלת על המרפאה/ בית חולים שלי, שאני כל כך מוקירה לו טובה ואפיתי עוגות לצוותים המסורים שלו מרב הערכה ואהבה, ותגובה אחרי תגובה אנשים שוחטים את המקום.

"גועל נפש!"

"זו היתה החוויה הכי איומה שקרתה לי!"

"איזה צוות אנטיפתי!"

"אל תחשבי על המקום הזה אפילו!"

זה היה קצת מבלבל. אולי אני סתם חיה בסרט, כי כל כך חשוב לי להיות חיובית, עד שאני ממציאה לעצמי שהיה לי טוב?

"לא יודעת מה להגיד לכם," כתבתי בפורום ההוא, "אבל אני מרגישה רק דברים טובים. נכון, התורים ארוכים מנשוא (המתנה של שעה וחצי אחרי השעה שבה נקבע לי התור היתה בגדר מזל יוצא דופן לטובה), והצוות האדמיניסטרטיבי באמת מגעיל בצורה מיוחדת, במיוחד לפני שהם מזהים את הפרצוף שלך, אבל אפילו אחר כך. אבל המיילדות, הרופאים, האחיות וטכנאי הרנטגן - הם מדהימים! אפילו עם המיילדת שלי האישית, שבהתחלה לא כל כך התחברתי אליה ולא הרגשתי קשר אישי אליה לא, במיוחד איתה - זו היתה חווייה מדהימה. וכל כך הרבה מזה בזכותה. לא סתם שבועיים אחרי הלידה טרחתי להכין להם עוגות ולהביא להם לקראת משמרת חג ההודיה. הכי בעולם הגיע להם."

והנה, מייד אחר כך מגיע מבול שלם של תגובות "האמת היא שהיא צודקת. הצוות הרפואי מסור וכל כך מיומן. הם חושבים ודואגים קודם כל ליולדת ולרווחתה, ולרווחת התינוק."

אולי לפעמים אנשים פשוט צריכים קצת פרסקטיבה של מישהו אחר, קצת פחות פסימי, בשביל להודות בינם לבין עצמם שמה שנראה היה להם כנורא הוא דווקא נהדר.

לא שאין דברים רעים, אתם מבינים, אבל המכלול הכללי תמיד יניב מאזן חיובי. כלומר, כשיודעים להסתכל על הדברים ככה. או משהו.