מגילות סנטה מיקה'לה

טוב, רק קצת. ובכל זאת.

אז אתמול היה האודישן. אני חייבת לציין ששימחתי את עצמי בשקט הנפשי שלי והרוגע בקשר לכל האירוע. הגענו לבניין שבו נמצא משרד הליהוק. מסתבר שבאותו בניין בדיוק ליהקו משהו אחר במשרד אחר, גם כן עם תינוקות, אז הבניין היה כמו תחנה מרכזית לעגלות ומנשאים . קודי ואני נכנסנו למשרד בקומה ארבע ביחד עם עוד אמא ותינוק שהיו איתנו במעלית. בחדר היו עוד שתי אימהות והתינוקות שלהן. לאמא אחת היה ילד בן 22 חודשים, לשניה תינוקת בת חמישה שבועות. זו שנכנסה איתנו, הילד שלה היה בן 7 חודשים. מעניין.

קודי מאוד אהב את המקום החדש: את העגלות האחרות שהיה אפשר לסקור ואולי למצוא בהן חטיפים חדשים (באישור ועידוד האם האחרת כמובן), את הילדים האחרים שהיה מעניין להסתכל עליהם, מה הם עושים, מה הם בודקים. הוא אהב את השטח החדש והזר שאפשר היה ללמוד על בוריו, את הריהוט האחר, את הדלות הפתוחות ואת אלה הסגורות. חדש, מסעיר, אחר. אחר כך הוא רצה קצת במבה אז נתתי לו, וקצת אחר כך קראו לנו להיכנס לחדר. לפנינו נכנסו בן הכמעט שנתיים, אחריו הילד שהגיע איתנו במעלית ואז היה תורנו.

"רוצה להיכנס לכאן עכשיו?" שאלתי אותו. הוא נענע את ראשו לשלילה. לא. הוא רוצה לבחור לאן להיכנס ומתי. כשהרמתי אותו ולקחתי אותו לחדר בכל מקרה הוא התחיל לבכות. בדיוק מה שהוא היה אמור לעשות, כמובן.

אה, רגע. אני לא חושבת שסיפרתי לכם מה היה האודישן.

אמא והילד שלה בסופר מרקט, הילד בוכה וצורח וכל האנשים מסתכלים עליהם והאמא מנסה להרגיע את הילד ללא הצלחה, ואז הדמות הראשית ניגשת אליה ובפטרוניות משהו אומרת לה שהיא תעזור ומנסה להרגיע את הילד, שרק צורח עוד יותר. הייתי בטוחה שנצטרך לעשות מניפולציה, כמו להראות לו טלפון ואז לא לתת לו אותו. אבל לא. הספיק שהוא עוד לא מיצה את החלל הראשי ולא התאים לו עכשיו האודישן.

אז המלהק, פול, אמר "או, בדיוק מה שאנחנו צריכים." ואני "ניסיתי להרגיע אותו" אבל בצורה ישדעתי שלא באמת תגרום לו להפסיק לבכות (כי הוא עקשן הבן שלי. אם מדברים איתו בנחמדות ומסבירים לו שכרגע אי אפשר, אז עוד טיפ טיפה, בבקשה, בשבילי? אז הוא מסכים להתרצות לקצת זמן. אבל אם מנסים להשתיק אותו הוא רק צורח יותר), ואז המקריאה ניגשה ואמרה "תני לי, אני ארגיע אותו", והמלהק אמר "בואו נקווה שהוא יבכה יותר" ואכן, כך היה. קודי בכה יותר, אני ניסיתי להרגיע אותו (הפעם בלי לנסות לעצבן אותו) ואחרי שהוא עשה בדיוק את מה שכתוב בתסריט והתפתל ללכת ממנה, לקחתי אותו בחזרה ונתתי לה מבט מאיים וזועם וזרקתי משהו כמו "מי את חושבת שאת?"

ואז אמרנו תודה ושלום והלכנו.

מאחר שזה היה ממש קרוב למשרד של הסוכנים, הלכתי להגיד להם תודה באופן אישי. בפחות מעשר הדקות שלקח להגיע למקום האחר קודי נרדם, אז הסוכנים ראו אותו רק ישן. קשקשנו קצת, דיברנו על ילדים וכאלה מן ואז אמרתי שלום ועמדתי ללכת, כששאנון, המזכירה, הגישה לסטיב (הסוכן שעובד עם המלהק, פול) פתק. סטיב הפך את הפתק להראות לי את תוכנו אבל לא יכולתי לקרוא.

"לא מצליחה לקרוא" חייכתי. רחוק לי מדי.

"פול התקשר" סטיב אמר במבט מלא משמעות. "אם תחכי רגע, נשמע מה הוא רצה."

אז חיכיתי, אבל כשסטיב החזיר טלפון, פול לא היה זמין. אולי הלך לארוחת צהריים. אולי היה בטלפון עם מישהו אחר. כך או כך, הלכנו.

וכל הזמן הזה, כאמור, הייתי שקטה ושלווה.

בערך חצי שעה אחר כך נפל לי האסימון.

זה יכול להיות טוב, זה יכול להיות מעולה וזה יכול להיות רע. ומאותו הרגע, אני אוכלת סרטים. וכדי להוסיף על הסרטים שאני אוכלת, עד לרגע זה עוד לא שמעתי כלום מאף אחד. וזה, אך ורק זה, גורם לי להשתגע קלות.

אוף!