אתמול, קצת בלי קשר לכלום, סנטי הראה לי תמונה.
בתמונה היתה הרגל של קריסטינה המעאפנה.
"איכ, אוי, למה אתה מראה לי את זה?" זועזעתי.
"לא, זה בכלל לא איכ, תראי כמה יותר טוב זה נראה!" ואז הוא הראה לי עוד תמנות, של קודם. של איך זה היה נראה קודם. כשזה באמת היה רע.
מה אגיד לכם? זוועה.
אבל אז, לראשונה, הבנתי למה הוא הולך לכריסטינה כמעט כל יום אחרי העבודה.
הוא שוטף ומנקה את הרגל שלה, עוזר לה לזוז ולקום ולשבת כשצריך. גם מארח לה לחברה, אבל החלק המשמעותי הוא שהוא עוזר לה להבריא.
אבל יש שם אחיות וסייעות, זה בית חולים, תגידו. כמו שאני אמרתי.
אבל זהו. שכריסטינה הרבה פעמים מצטיירת כלא נחמדה, ובכללי היא לא ממש נחמדה, בינינו, וכל האחיות והסייעות עושות לה דווקא. אומרות שיבואו לעזור לה לקום לשירותים, ולא באות. כשצריך לתת לה תרופות הן בכוונה עושות את זה באמצע הלילה/לפנות בוקר, העיקר להעיר אותה ולהפריע לה.
וכן, לו היתה בחורה קצת יותר סימפטית, אולי זה לא היה קורה. ועדיין. היא לא בן אדם רע. היא סתם קצת מרוכזת בעצמה יותר מדי. וזה שהיא לפעמים נתפשת ככלבתא, לא אומר שהיא אכן כזאת.
אז זהו, אתמול הבנתי סוף סוף למה סנטי לא מגיע הביתה כמעט בכלל, והבנתי לליבו. וחשוב מכך - אני נקרעת בשבילו.
חבל שהוא לא הראה לי את זה והסביר לי את זה קודם. אולי אז היה לי יותר קל להתמודד עם החוסר שלו.
לא שזה משנה לקודי, כן?
הקטנצ'יק אכול געגועים ומאוד סובל. אבל היי, בעזרת השם אמא של כריסטינה תגיע לכאן לפני שיוני יתחיל.
אינשאללה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
