מגילות סנטה מיקה'לה

ככה אני מרגישה לאחרונה, מוח בתפזורת.

בחיי שאני לא יודעת אם זה סימפטום של הטרשת (בהחלט יכול להיות) או של אימהוּת לילד בן שנה וחצי, אוטוטו שנתיים, או שסתם יש לי יותר מדי דברים על הראש. ככה או ככה - יש לי יותר מדי דברים על הראש, והמוח שלי בוחר בטקטיקה אקזיססטנציאלית משהו - הדחקה. התעלמות. או היעלמות, אם תרצו.

אם זה הדברים הקטנים שאני שוכחת, אם זה הדברים הגדולים שאני לא זוכרת.

מה עשינו אתמול, למשל?

וואלה, לא זוכרת.

אני זוכרת שקודי נרדם מוקדם למדי. אני זוכרת שהשנ"צ שלו היתה ארוכה במיוחד. אני זוכרת שהיתה לי שיחת צ'אט עם אחותי, ששוב אוכלת סרטים על אמא שלנו. אלוהים, כמה שהיא אוהבת לסלוד מאמא! זה היה ככה כשהיינו קטנות, ועם השנים שנוקפות, זה לא עובר. זה מוזר קצת, כי אחותי היא כמו גלגול מחדש של אמא שלנו. רק גרסה משופרת.

אם אלה הבנות שלה, שיש לה בדיוק שתיים, והיא עושה איתן תיקון ואם נפלאה להן.

אם זו הבראנז'ה התל אביבית שהיא כבשה בסערה, כמו אמא שלנו לפניה.

אם זה המראה המשובב שלה, העובדה שבגיל שלושים ומשהו ואחרי הריון היא נראית מדהים. אמא נראתה משהו לא מהעולם הזה, בת שלושים ותשע, אחרי שני הריונית. אחותי בת שלושים ושתיים ורק הריון אחד מאחוריה, אבל אני לא רואה אותה פחות יפה או כוסית עוד שבע שנים. ממש לא. בניגוד לאמא, היא לא תסבול מאפקט היו-יו. כמובן, אצל אמא זו היתה ההשלכה של התרופות השונות שהיא קיבלה/לקחה. ועדיין.

ופה בעצם נעוץ ההבדל - אחותי בריאה. אמא היתה חולה.

חבל רק שאחותי לא מצליחה לראות את זה.

אבל בואו נחזור לענייננו;

אני לא זוכרת כלום. גדול כקטן. אז בשביל מה אני טורחת בכלל?

אה, כן.

כי מה זאת אומרת "בשביל מה אני טורחת בכלל"?

כי לוותר זה לא אני.

כלומר, אני בהחלט ידועה בתור מישהי שלא הולכת עד הסוף. "התחלתי ולכן אסיים"? כן, זה אף פעם לא היה המוטו שלי בחיים. יותר "התחלתי, ואם ימשיך להיות לי חשק, אסיים."

אבל זה אף פעם לא קרה כי איבדתי את התקווה או כי אני מפחדת מכישלון. הכי הרבה, איבדתי עניין. או שאני עצלנית מדי.

והנה, הפרוייקט הנוכחי קצת מעלה בי חששות.

אולי העמסתי על הצלחת שלי יותר מדי? לקחתי ביס גדול יותר ממה שאני מסוגלת לבלוע?

בלגאן, בלגאן. כמה בלגאן!

אבל מהצד השני, יש המון דברים משובבי נפש;

אף פעם לא החזקתי מעצמי פמיניסטית למשל, אבל הפרויקט הזה, כולו בסימן נשים וכוח נשי.

הגיבורות כולן נשים.

היוצרת אישה.

אני אישה. ואמא!

והרבה מהצוות שאני אוספת לי לצורך הפרויקט הזה, הן נשים.

משום מה, זה גורם לי להמון אושר פנימי ופרפרי התלהבות.

והמאפרת הראשית שלי, הו, היא כל כך מלכה!

ויחסי העבודה שלנו הולכים יופי, טפו טפו טפו. היא מאוד מרוצה ממני, שזה מאוד משמח אותי. היא מרגישה שמקשיבים לה, שמעריכים אותה ואת דעתה, וזה חשוב. וזה גם מאוד נכון. היא ממש מלכה. והפרויקט הזה, בהחלט חשוב שיהיה לו לוק מהוקצע.

ויש דברים שלא מתקדמים בקצב שהייתי רוצה, זה נכון. אבל יהיה בסדר. לאט לאט נחסל את כל המטרות בדרך.

אה, תגידו, יש לכם רעיונות ויזואליים למראה של מסדרון קריפי מלא מראות? אני צריכה לשלוח תמונות המחשה לבחור שיבנה לי את המסדרון הזה בתלת מימד, ועם תפזורת המוח שלי, קשה לי למצוא משהו ראוי.

אז עזרה, אחים, עזרה!