לא יודעת איך בכלל להתחיל את הפוסט הזה. גם בקשר לכותרת התלבטתי. "המין היפה? אז זהו, שלא כל כך" היתה כותרת חזקה שרצה לי בראש, ואני חייבת לציין שיש משהו קצת פמיניסטי בסיבה שהיא כיכבה. תמיד מנסים לחלק אותנו לקטגוריות, ובאופן כללי מקילים ראש בנשים.
אנחנו המין היפה. המין החלש. ותקשיבו, אחרי הימים האחרונים אני לא לגמרי בטוחה בזה.
הצד העצוב של הדברים והסיבה שזנחתי את הכותרת ההיא ועברתי לזו שקראתם פה למעלה, הי כי יש בזה משהו פמיניסטי. בעולם שבו נשים אמיצות פותחות בלוג כמו "הכצעקתה?!" ומספרות לעולם כמה נשים חוששות תדיר מגברים, יש בזה משהו כמעט מרגש ומעודד בצורה עקומה שהסיפורים שיובאו כאן מלמדים שאלה לא תמיד גברים שיש לחשוש מפניהם. למעשה, רק בגלל שהורגלנו לחשוב ככה, שמגברים צריך לחשוש אבל נשים הן בסדר, הן המין החלש יותר, אנחנו עוד פחות מוכנות למכה כשהיא מגיעה מהכיוון הכל כך לא צפוי. מכיוונן של נשים אחרות.
השכונה בה אני גרה היא שכונה מוצלחת. אפילו מאוד. בעיתונים שונים ונחשבים היא מוכתרת בתור אחת השכונות היוקרתיות במנהטן - והיא אפילו לא במנהטן. היא בברוקלין. אבל לכל שכונה יש שוליים, ובשוליים של השכונה היפה בה אני גרה, יש רחובות או איזורים קצת פחות סימפטיים. למשל, לא רחוק מהפארק האהוב עלינו, יש בניין "מעבר" לאנשים שהרגע יצאו מהכלא. רובם ישבו בכלא על עבירות מין. זה קצת מטריד, תודו.
אבל שלשום בצהריים, קרתה תקרית בפארק; המפתיע הוא שהיא לא קרתה עם אף אחד מאותם עברייני מין לשעבר. היא היתה תקרית לכאורה תמימה.
המעורבים בתקרית היו בלוני מים תמימים וכמה תיכוניסטים. תיכוניסטים ממין נקבה, כלומר.
לפני שנגיע לתקרית אספר לכם שביום המחרת, כמה שעות לפני שהאמא שזה קרה לה פרסמה הודעה בלוח ההורים השכונתי באינטרנט, היינו האפרוח ואני באותו הפארק. פגשנו שם את החבר שלו משיעור מוזיקה ומהפארק, קרלייל החמוד. הם שיחקו להם בשימחה, העיפו קצת מים מהמזרקה זה על זה. היה כיף. ואז כדור טניס ענקי בגודלו התגלגל לידם. קודי ישר רץ אל הכדור שמח וטוב לב, ואילו אני, שראיתי שזה הגיע מכיוון של קבוצת בני עשרה, קצת נלחצתי.
"לא, קודי. בוא נחזיר להם את הכדור. זה לא הכדור שלך." אמרתי ולקחתי אותו לעבר הקבוצה. הן היו בעיקר בנות, היה אולי אחד, אולי שניים ממין זכר. וזה יישמע מאוד רע וגם אני הרגשתי רע כשזה עבר לי בראש, אבל הם נראו בני מיעוטים. אולי שחורים, אולי היספאניים. אולי גם וגם. שנאתי את עצמי על זה שהתגנב ללבי חשש, והחזרתי להן את הכדור.
"לא, זה בסדר. הם יכולים לשחק!" אמרה הנערה שהנחתי לידה את הכדור. הודיתי לה וחזרנו לאיזור המשחקים, שם קודי וקרלייל שיחקו להם. כלומר, עד שקרלייל השתלט כליל על הכדור 
. המשכנו לשחק בכיף ואז התחיל טפטוף, וגם אני וגם אמא של קרלייל העמסנו את המטען היקר על העגלות והתקדמנו לכיוון היציאה. לקחתי איתי את הכדור ועברנו ליד הבנות, להחזיר להן.
"תודה שנתתן להם לשחק בכדור!" חייכתי. הבנות חייכו חזרה.
"תודה רבה שהבאת את הכדור בחזרה אלינו!" אמרה זו שהכדור היה כנראה שלה, בנימוס בחיוך.
הגענו הביתה.
ואז, לא הרבה אחר כך, הופיעה ההודעה בפורום ההורים.
ההודעה התייחסה ליום האתמול. שלשום שלנו נכון לעכשיו.
אמא אחרת, בארב, היתה בפארק עם שתי הבנות שלה. אחת בת שנתיים והשניה בת ארבע. בת הארבע שיחקה במגרש המשחקים בחלק של הטיפוס. מכירים את המתקנים האלה שמדמים טיפוס הרים? אז כזה. ובכן, בת הארבע מטפסת לה בחדווה ואחותה משחקת באיזור אחר והאמא משגיחה על שתיהן, קצת יותר על בת השנתיים מאשר על בת הארבע. ואז בלון מלא במים מתנגח בראש של הבת הארבע, וכמעט מעיף אותה מראש המתקן שמדמה טיפוס הרים, והיא מאבדת את שיווי המשקל ונופלת. האמא רצה אליה, מבחינה שיש קצת אדמומיות לא נוראה באיזור בו פגע הבלון והולכת לראות מנין הגיעה המכה. היא מוצאת חבורה של בנות עשרה.
"סליחה, אולי ראיתן מאיפה הגיע הבלון שכמעט הפיל את הבת שלי מהמתקן?" היא שאלה אותן, חושבת שזה הגיע מכיוונן, אבל בטוחה שזו היתה טעות.
לא הספיקה לסיים את המשפט וכבר פגע בה בלון מים בעוצמה, מטווח אפס. והם מאוד כואבים כשהם פוגעים.
תוך שניות, מטחי בלוני מים נחתו עליה ועל שתי הבנות שלה. היא מיהרה עם הבנות את המכונית שלה ובנות העשרה בעקבותיה, מפוצצות אותן בבלונים. בת השנתיים בוכה בהיסטריה, בת הארבע בוכה גם היא, והאמא מכניסה אותן לאוטו, מנסה להרגיע אותן ומתחרפנת.
הבנות הקיפו את המכונית כמו להקת צבועים והמשיכו להמטיר בלונים באגרסיביות. האמא הצליחה להזיז את המכונית והתקשרה למשטרה. המרכזנית שאלה אותה אם הן זורקות עליהן אבנים, כי ככה זה נשמע. ואז היא נתקעה בפקק תנועה קטן סמוך לפארק, והפחד גאה וגאה בה, והבנות עוד בוכות וצורחות ברקע, והבריוניות כמעט השיגו אותן - ותודה לאל, הפקק השתחרר והן נמלטו.
פחד אלוהים.
"אל תתנו למין הקבוצה לשטות בכם!" כתבה אותה האמא בפורום. "ככה חשבתי גם אני. זה בסדר, הן בנות. אבל הן היו מרושעות וקרות לב והפחידו אותי עד מוות!"
אחר כך נזכרתי שלפני כמה חודשים הסתובבה באיזור שלי כנופיה שחטפה טלפונים מאימהות עם עגלות או מנשאים. מה שהכי הרגיז והפתיע היה שבמרבית המקרים היתה זו בחורה שרצה וחטפה את האייפון או הבלאקברי מידיהן של האמהות. וגם אז אנשים שהתריעו אמרו "כשאתם רואים מולכם בחורה עוברת, אל תתפתו לחשוב שהכל בסדר. ברב המקרים חוטפת המכשיר היא בחורה!".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
